וכמו תמיד, הוא תופס אותי לא מוכנה. בסיפור אחר לגמרי. הוא בשלו, בביטחונו, בקיומו הוודאי.

ואני רוצה עוד קצת חופש, עוד קיץ, עוד מספר רגעים קלים בלעדי המחשבות, הריכוז וחשבון הנפש.

בכל שנה אני אומרת, הפעם יגיע אלול ואהיה מכוונת לעומתו, ובכל שנה מחדש משהו בתוכי מתקומם, מתפתל, מחשב לברוח מהצורך לסכם, להיפרד, להתחיל התחלה חדשה.

הלא התרגלתי כבר, לעצמי כמו שאני, לסביבה, לאוויר של השנה הזו.

התרגלתי להחטאות, לזיופים, למרחק. ומה לי פתאום לעמוד נוכח האור, חשופה? הלא מייד מתגלה כמה אבק הצטבר בי, כמה עייפות, כמה מוקדים של חושך.

משתוקקת להיבלע. אולי מעיים של דג יהיו מספיק רחוקים לסמן את נתיב הבריחה שלי

מן המודעות העצמית, מעולה הכבד של התשובה, מן הייעוד שלי הקרוב כל כך וחמקמק מושבע.

שוב להכות על חזה. שוב להתוודע לחטא, להרגיש בבירור כמה היה בלתי נמנע באותו חלק של קיומי, וכמה אמון ואמונה אני צריכה כדי לקבל את הקלות בה אפשר לו לא להיות, בה יכולה אני להכריע.

והמלך ירד לשדה. נפרשת נוכחותו עלינו סמוכה ומרחמת. צריכה אני רק לצאת לקראתו, לעשות צעד קטן של רצון, לקרוע אוטם הלב, אבל עוונותיי רובצים עליי בכל כובדם. לועגים לי. מנסים לרפות ידיי. מכירים אותך. שוב אותה את. ומה יום מיומיים. ולמה שהפעם תהיי שונה?

הם מטפטפים ארסם, והזמן לא מחכה לי. ה- sale בשיאו. הכול על המדף. מכירת חיסול.

רק תבקשי. כל חוסרייך ומשאלותייך הכמוסות. מיקוד, נאמנות עצמית, שמחה בחלקי.

כמו ילדה קטנה מתרככת, קליפותיי נושרות אט-אט. נסתיים מאגר הכוחות של השנה הנוכחית,

נוכחת כי לאן שלא אלך אפגוש בו, ובריחתי- מעצמי היא.

מגומגמת. עילגת. רפה. מגלגלת עוד זיוף על הלשון. לוחשת בטיפות כוחותיי אחרונות- אולי הפעם. מגלה את תוכי ונרעדת. מספרת את כולי משתאה. היכן הצטברו כל אלו? וכיצד זה לא חשתי עד כה?

ואולי באמת בשדה הוא, ואלומתו מאירה נתיבי נפשי, מגלה ערגה, כיסופים, ניקיון. נסים מפניה היסוסים וסדקים. פינות אפלות.

כל מילה מסירה עוד שכבה. כל ניגון סליחות מפנה מיותר. קול שופר מכריע מה עיקר ומה תפל בי,

מי אני ומה בי תוצרי הסתבכותה של נשמתי במחשכי הגוף ופיתוליו.

איך עושים תשובה? כמו בכל שנה, גם השנה, אינני יודעת. אבל הפעם רוצה מחדש. באמת.