ראשית, אני מאד נהנית מהעלון, ובפרט בשבת כשיש לי הפנאי לקרוא וליהנות. באחת השבתות האחרונות נהניתי באופן מיוחד מהמאמר "וגרה כלה עם חמותה" של בלה אבן חן. רציתי לשתף את הקוראים בסיפור אקטואלי הקשור למאמר. שמי חביבה צחור, תושבת קריית ארבע היא חברון, אמא , סבתא וסבתא רבתא ב"ה. אני בת למשפחת איגל מחסידות בעלזא. סבתי, מינדל (מינה) ע"ה, עזרה רבות להורים בגידולנו עוד בגלות פולין ואח"כ בתקופת המלחמה השנייה ברוסיה וזכתה לעלות איתנו לארץ ולראות נינים. פעמים רבות הייתה מספרת לנו סיפורים מבית הוריה, וזה היה המצע עליו גדלנו. לפני נישואיי הושיבה אותי ולימדה אותי את עיקרי החיים. לאחר זמן כשסיפרתי לה שהריתי, המליצה לי בכל לב לספר לעובר סיפורי צדיקים, סיפורים על הסבים והסבתות, וכשהוא בועט לומר לו בנחת : אסור לבעוט , התנהג יפה וללטף אותו/אותה דרך הבטן. וזאת בחושים אימהיים עירניים ביותר ובלי השתתפות בקורסים שונים כמו שיש היום. בהגיע השעה נולד בננו הבכור נעם . סבתא מינה חיכתה רק עד לאחר הברית ומיד עברה לשלב הבא: "עכשיו תקשיבי לי היטב, תעשי וכל חייך תזכרי אותי לטובה ותברכיני. עצתי לך – תתחילי מעכשיו לאהוב את הכלה של בנך."

סבתי הייתה הבכורה בבית הוריה, ואת בתה, אמי פרידה, השיאה לאחיה הצעיר, בן הזקונים של הוריה.כך יצא שהייתה האחות הגדולה, האמא וגם החמות, הסבתא שלנו, וגם הדודה שלנו מצד אבא. בנוסף, הפכה אותנו לבני דודים של אמא שלנו ואחיינים של הסבתא. סבתי גרה איתנו עד יומה האחרון ונפטרה כשכל משפחתה סביבה, שוכבת במיטתה כשראשה חבוק בידי עד נשמתה האחרונה. אני מאמינה שבזכות הדרכתה הברוכה גם זכינו בעלי משה ואני לכך שכל ילדינו, 9 ב"ה , נשארו לגור לידינו , ארבעה זוגות בקרית ארבע , שניים בחברון ושניים במגדל עוז שבגוש עציון.  ובנוסף, ארבעה זוגות מנכדי הנשואים בחרו אף הם להישאר ולגור בקרית ארבע.