נהניתי מאוד לראות את ההתייחסות לבת הזקונים, שמשקיעה ימים ולילות בעזרה לאחיה ואחיותיה הגדולים וילדיהם, לעיתים ללא הכרת-טוב מספקת מצידם.

בעניין זה יש בידי סיפור אותנטי מתוק: בת דודה של בעלי גדלה בבית ברוך ילדים, שהכנסת האורחים הייתה נר לרגליו. כמעט שלא היה יום, קל וחומר שבת וחג, שבבית לא נכחו אורחים, מבני המשפחה ושלא מהמשפחה, שטופלו מעל ומעבר. כמובן, בת הזקונים הייתה עוזרת לאמה לשמח ולפנק את האורחים כיד המלך. גם חדרה נתפס פעמים רבות, והיא הייתה מוצאת לה מקום שינה בפינה אחרת בבית.

פעם התקשרה אותה בת מבית הספר וביקשה להביא איתה הביתה לשבת חברה טובה, והאם כמובן ענתה בחיוב. הבת הוסיפה שהחברה הזו תזדקק להרבה שקט ומנוחה במשך השבת כי יש לה מבחן חשוב למחרת, ובכלל צריך לפנק אותה כי בביתה הרועש קשה לה לנוח בשקט. האם ענתה שוב בחיוב, והבטיחה להשתדל מאוד עבור האורחת החשובה. והנה, לפני שבת, נשמעת דפיקה על הדלת, והאם שפותחת את הדלת בציפייה דרוכה לראות את האורחת - רואה מולה את בתה עם זר פרחים ביד וחיוך רחב, כשהיא אומרת: 'שלום, אני האורחת'! האם המשתוממת התעשתה, ובחיוך על פניה הכניסה את 'האורחת' הביתה על פי כל כללי הטכס, ופינקה אותה לאורך כל השבת כראוי לאורחת חשובה...

מוסר השכל: לפעמים טוב לשתף קרובים אהובים בתחושותינו הקשות בצורה הומוריסטית וחביבה, ואז המסר נקלט ברוח טובה והרבה יותר אפקטיבית.