זמן חירותנו \ רות בנימין
בעוד יומיים יתקדש חג.
יש מאיתנו שיסבו בחבורות על שולחן ההורים, יש שעם בני משפחה מחוץ לכותלי הבית וחלקנו ,כמובן, מארח ברב או במעט.
"שאלת הפּוך" (פ"א דגושה בשורוק. זו שרק לעצמנו בשקט בשקט מתחת לפוך נרשה לה להישאל.) תהיה מה באמת אני חשה בתוך תוכי לקראת החג, מה תהיה ההשפעה של החג על כל הסובב אותי. האם אני מבצעת שלל פעולות המראות כלפי חוץ רגש אחד, אך שפת גופי, ה"מנגינה" של מילותיי, משדרות את ההפך הגמור! האם אני רוטנת כל הזמן על כל מה שאפשר, ואילו בפנימיותי משתוקקת עד דכדוכה של נפש לחג של צמיחה רוחנית וקרבת ה' עבורי ועבור ילדיי. כמו שב"ויטרינה" שלי אני מציגה שהכל טוב, מסודר, מאורגן כבר מזמן ואפילו משיאה עצות לאלו שאינן מסתדרות, אולם בפנים מחכה שהסיוט כבר יסתיים.
מדוע זה קורה לי בזמנים כאלו בכל פעם מחדש???
שפע הלכות, יעד זמן מדוייק לסיום ההכנות, הכנסת אנשים בעלי צרכים ורצונות משלהם לטריטוריה שלנו גובה מחיר נפשי ומצריכה אורך נשימה והתבוננות מקדימה על העומד להתרחש. (לא רק כשמארחים, גם יציאה מהבית, שינוי סדרים ומפגש משמח ככל שיהיה פועלים באופן דומה).
הבה אזמן עצמי להתכווננות אל הבבואה הפנימית של המושג : "חירות".
לשם כך רצוי לשבת שקט ולברר מספר בירורים ברמות רוחניות, תודעתיות וביצועיות:
מה אני משתוקקת שיקרה בחג הזה מההיבט הרוחני? האם אתפנה להכנה שלי עצמי בלימוד או
בהאזנה לשיעורים? איך ליצור בהתאמה ובנוחות שותפות ומעורבות של הילדים בגילאים השונים בהכנות לחג ובליל הסדר? מהם הרצוי והמצוי ברמת השאיפה והתכנון? לְמה אני כבר נכונה ומה חסר? (חוץ משעות שינה...), על מה לוותר (דמיונות ולא הלכות) כדי שתשרה אווירה שמחה ונעימה? מהם רגשותיי ומחשבותיי כלפי מי שנפגוש בחג? האם ישנה מערכת יחסים עכורה ומזוייפת ללא תקשורת ישירה הגורמת קושי ותחושת התגוננות? כדאי שאדייק לעצמי מהו הקושי ולמה אזדקק כדי לחוש יותר משוחררת בקרבתו.
הטוב והאמיתי ביותר הוא, כמובן, שיחת פנים אל פנים, הבהרה הדדית ובקשת סליחה אם תידרש. אם אין זה מתאפשר באותו רגע, יש לקבל את העובדה שאין לי אפשרות לשנות את המציאות, ולראות בכך הזדמנות לשנות את פרשנותי כלפיה בדרך של עין טובה על אותו אדם או מעשה. באופן פרקטי משמעות הדבר היא לפתוח בנפשנו פתח לפרשנויות נוספות ביחס למתרחש במקום להינעל על פרשנות אחת ויחידה. אפשרי גם לומר לעצמי: "זה שלו! (צורך או חסר),ואני לא מתערבבת עם זה!" יהא אופן ההתמודדות אשר יהיה, יש לבקש מהקב"ה שיאיר עיניי וידריכני איך לפעול מול הקושי הזה.
שלב נוסף וחשוב בהתמודדות יהיה שיתוף נפש קרובה בתהליך ובקשת סיוע, כדי שהתובנות וההחלטות תוכלנה להתקיים במציאות. אכן, לעיתים המערכים המשפחתיים כה מורכבים עד כי רוב הפרטים אינם כלל בעלי פוטנציאל שינוי. מה שניתן לעשות במקרה כזה הוא, כאמור, ליצור פרשנות פנימית חדשה, המצביעה על חירות פנימית לפעול נכון למרות הנסיבות.
אם הדברים מתיישבים על הלב, אך אינם נראים ישימים ברמת הביצוע (כי קשה להשתנות, וודאי בהחלטה של רגע), נחזק את הרצון בלימוד חשוב, מרגש ומבטיח מבקיעת ים סוף.
מתוך הספר "לב השמים" של הרב שמואל זיוון, ליקוט מדברי הרב קרליבך לפסח:
"אל תקרי לאיתנו אלא לתנאו (עיין בראשית רבה פרשה ה'). כשבששת ימי בראשית ברא הקב"ה את ים סוף אמר...:"אני עושה אותך מים, בתנאי שכשיבואו בנ"י תהיה מוכן ליהפך ליבשה." כולם שואלים: הרי כשהים שב ל"תנאו" זה היה קודם- כשהוא נפתח ונעשה יבשה ולא עכשיו כשהוא חזר להיות מים! כלומר הדרש הוא היפך הפשט!
וצריך להבין את התורה העמוקה הזאת:
הקב"ה עושה תנאים לא רק עם הים. הקב"ה עושה תנאי עם כל אדם בעולם. הקב"ה אומר לכל אדם: "יבוא רגע בחיים שלך שתוכל להציל חיים של אדם אחר. יבוא רגע שבו תוכל לעשות את הדבר הגדול ביותר, ואולי לא בראתי אותך אלא עבור הרגע הזה, לכן אני מתנה עמך שכשיבוא הרגע הזה היה מוכן לעשות הכל, ואפילו להיות משהו שאתה לא."
זה הסוד הכי עמוק בחיים. בדרך כלל אני צריך להיות מי שאני, אבל ישנם רגעים בהם אני צריך להיות גם מה שאני לא. רק אחרי שהים הראה שהוא יכול להשתנות ליבשה, רק אז הוא אמיתי ואיתן. רק כעת נהיו המים שלו מים אמיתיים לגמרי. לא רק שהדרש אינו סותר את הפשט, הוא העומק של הפשט, שניהם יחד: ה"תנאי" וה"איתן".
הלא חכמינו הקדושים אומרים שבזמן בקיעת ים סוף כל מים שבעולם נבקעו. שבקריעת ים סוף, זמן חירותנו, נקבע משהו עמוק במים ובכל העולם, היכולת להשתנות כדי למלא את רצון ה'. זהו עומק החירות. היכולת להיות כל דבר בעולם עבור השני ועבור הקב"ה..."(עמ' 378-381).
ברכות ותפילות לחג של חירות גדולה, חירות פנימית לעבוד את ה', חירות של קוממיות בארצנו.
"ונודה לפניו שיר חדש על גאולתנו ועל פדות נפשנו".
.jpg)
בטעינה...
