רחל הנדל לאחר שנתיים ארוכות של טיפולים, התמודדות יומיומית, ונסיון לאחות את השברים עדיין כואבת וממאנת להאמין.
היא משוכנעת שאביה ר' יעקב פריימן ז"ל אשר גורש מנוה דקלים ונפטר לפני כחודש דעך אט אט כתוצאה ישירה מהגירוש.
הנדל מתגוררת ב 'מעברת יד בנימין' כהגדרתה והחלה השבוע לשווק לראשונה פלפלים אורגניים אבל השמחה בעיניה חלקית בלבד.
שלום לתמימות.
"הגענו לשלב בו היינו אמורים לשבת בחלקת אלוקים הקטנה שלנו רגל על רגל, וליהנות סוף סוף מפרי עמלנו. בדיוק באותו הרגע באו ולקחו לנו את הכל בשנייה. כהרף עין הפך מפעל חיינו המשגשג לעיי חרבות." כך מסכמת בכאב רחל הנדל את גירוש משפחתה מהיישוב גני טל לפני כשנתיים.
רחל,איך ההרגשה שנתיים אחרי ?
" לאחר הגירוש הייתי בוכה מכל דבר, הייתי מלאה בכעס כלפי הממשלה, כלפי הצבא ואפילו כלפי העם שנתן לדבר כזה להתרחש. חשתי מושפלת ומבוזה. הבנתי שכדי להמשיך בחיי , לקום בבוקר, לנהל בית, ולחייך לילדים אני חייבת להתנקות מבפנים. הלכתי לכל הטיפולים שהוצעו למגורשים, לסדנאות טיפוליות,מפגשים קבוצתיים ואפילו לטיפול פסיכולוגי אישי."
הטראומה הייתה כל כך קשה?יש הטוענים שמדובר בסך הכל במעבר לדירה חדשה?
" לפני הגירוש חשבתי לעצמי והיה אם נגורש ודאי נוכל להתגבר הרי מדובר אחרי הכל בנו, אנשים נורמטיבים ובריאים בנפשם. להפתעתי נוכחתי בעוצמת השבר. לא יאמן איזה טראומתי המהלך הזה היה עבורנו גם כציבור ויותר מכך כפרטים. לקחו מאיתנו בכוח ובדורסנות את מרכז חיינו, את הבית שבנינו, את הפרנסה, את כבודנו ועד היום ממש דורכים עלינו, ומשפילים אותנו. רמסו את כל מה שהאמנו בו והפכו את עולמנו, מבוגרים וצעירים, לתוהו ובוהו."
משפחת הנדל מתגוררת כיום באתר הקארווילות ב'יד בנימין' יחד עם קהילת גני טל. פתרון אמיתי למגורשי היישוב עדיין לא נראה באופק והמדינה שנתיים אחרי, עוד לא החלה בקניית הקרקעות לבניית בתי הקבע בסמיכות לקיבוץ חפץ חיים. " כיום אני מרגישה שאני גרה ב 'מעברת יד בנימין' " מציינת בכאב הנדל "מעברה באה מהמילה מעבר, בניגוד לבית קבע מדובר בארעיות. מטבעי אני מאד ביתית. אני אוהבת לטפח ולקשט את הבית אבל כיום אני מוצאת את עצמי חוששת להתרגל ולהיקשר לבית. הזמניות היא הרגשה איומה ובמיוחד כשאין סימן מתי תיגמר."
רחל הנדל העבירה את ילדותה בפרדס חנה. אביה ר' יעקב פריימן ז"ל הקים וניהל את "בית פריימן" מוסד פנימייתי לילדים ממשפחות הרוסות.היא סיימה את לימודיה בתיכון "תחכמוני" בחדרה והתגייסה לצבא כמדריכת גדנ"ע שם הכירה את מי שלימים יהיה בעלה ח"כ צבי הנדל.כזוג צעיר גרו למשך חמש שנים בפרדס חנה עד שהחליטו לחפש מקום דתי-ערכי לחינוך הילדים המתאים גם לעיסוק בחקלאות.
כיצד שמעתם על ההתיישבות בחבל עזה?
" הייתה ידיעה בעיתון 'הארץ' על כך שרבין ואנשי העבודה פועלים להקים ישובים בחבל עזה. נסענו לראות את המקום וכשראינו את חוף הים עם החול החם והנקי והדקלים היפיפיים מסביב התאהבנו במקום. "
התאהבתם במקום ומיד עברתם לגור שם?
" כן, גרנו ב 'כפר דרום' למשך שנה ואז עברנו כעשר משפחות ליישוב החדש גני טל. גרנו ביישוב שלושים שנה כך שמדובר בפרק זמן מאד משמעותי בחיינו. באנו לגני טל זוגות צעירים וביחד בנינו קהילה מגובשת ואיכותית. הפכנו להיות משפחה גדולה ובמהלך השנים חגגנו יחדיו בריתות, בר מצוות וחתונות.החיים יחד היו מתוך ערבות הדדית ודאגה לזולת."
האם האמנת שההתנתקות 'היה לא תהיה'?
" עד יום הגירוש לא האמנתי שזה יכול להיות. לא האמנתי שהממשלה תעיז לגרש משפחות רבות כל כך מבתיהם. חיינו שנים רבות תחת איום הפצמ"רים וסכנות רבות נוספות ולא רציתי לחשוב שהכל היה לשווא. בנוסף לכך אני עוד זכרתי את אריאל שרון מימים אחרים כשהיה מגיע אלינו לגוש בימי שישי עם משקיעים פוטנציאליים מתוך כוונה לבנות עוד ועוד ולא עיכלתי את השינוי התהומי שהתחולל בו. לא ארזתי לפני הגירוש מתוך עקרון שדבר לא יקרה ואם עולמי הולך לקרוס שום חדר במלון לא ייקנה לי בטחון."
ומתי קלטת את המתרחש?
" בימים שלפני הגירוש עוד הלכתי לחממות להשקות והמשכתי להתפלל ולקוות שיגיע הנס.אבל ביום הגירוש כשראיתי את החיילים הרבים במדים השחורים צועדים שורות שורות בשבילי היישוב נפל לי האסימון והבנתי שהנס כבר לא יגיע. תוך מס' שעות ארזנו מזוודות למלון ויצאנו מגני טל ."
גם אביה של רחל הנדל יעקב פריימן ז"ל אשר גר בנוה דקלים כשני עשורים גורש למלון בירושלים למשך תשעה חודשים ולאחר מכן שוכן בקארווילה בעין צורים. " אבא היה איש אצ"ל, יליד ירושלים, דור שביעי בארץ." מספרת הנדל " כל חייו הוא חינך להתיישבות ותרומה למדינה ללא גבולות ואז התפוצצה לו המציאות בפרצוף. הוא חזר ואמר לכולנו 'אדם קשור לד' אמותיו, כל כבודו של האדם הוא הבית. כשלוקחים לאדם את הבית בעצם מערערים לו את היסודות. כעת אנו בזמן של חשבון נפש וזיכוך על ידי הייסורים ובעז"ה לאחר מכן נפתח דף חדש מול הקב"ה.' הוא היה איש מלא אמונה וניסה לעודד את עצמו אך מחיים בבית גדול ומסודר הוא נכלא בחדר צר למשך תקופה ארוכה. הוא היה צריך את הסדר יום הקבוע שלו, את הפינה השקטה שלו ואני ראיתי איך אבא שלי דועך לאט לאט. לפני פחות מחודש הלך אבא לעולמו."
לפני כשנה החליטה משפחת הנדל לחזור ולעסוק בחקלאות והם קיבלו מהמדינה חלקה בדרום אשקלון. הם הקימו חממה והשבוע התחילו לראשונה בשיווק פלפלים אורגניים.
מתרגשים?
" ההרגשה טובה שהצלחנו למרות כל הקשיים להתחיל וליצור משהו. בשלב הזה צריך להתחיל הכל מאפס ואני חייבת להודות שאין לי עדיין את האנרגיות הרבות הנדרשות לשם כך. מאחורי הכל עומד החתן שלנו שדוחף אותנו לעשייה בעזרת כוח הנעורים שלו. אנחנו אמורים בבוא היום לעבור ולגור לידו בניצן. שם נגור עם רבים מאנשי גוש קטיף בסמיכות לחוף הים, הכי קרוב שאפשר למה שהיה".
איך השפיעה ההתנתקות על הילדים בבית?
" כל ילד מארבעת ילדיי הגיב באופן שונה. הבן שלי (24)לדוגמא, ביום הגירוש כשהגיעו החיילים הביתה הוריד את ראשו ומירר בבכי, ועד היום קשה לו לשים מדים."
בכל זאת מדובר בצבא שלנו?
" נכון, אך יש המון כעס כלפי הצמרת הצבאית. אני זוכרת את מפקד הטייסת שהגיע אלינו הביתה כדי להוציא אותנו מביתנו יושב מולנו בעיניים מזוגגות ומדקלם את אותן מנטרות קבועות " אני ממלא פקודה...". צבא הגנה לישראל לא קם על מנת להרוס, הוא קיים כדי להגן עלינו. הרגשתי שהם שליחים נאמנים יותר מידי, ציפיתי ליותר כתף ואפילו להתנגדות. באיזו זכות מחליטים בני אדם במדינה שהבית שלהם יותר חשוב מהבית שלי??!"
"חולמים בית"- על מה שהיה ועל מה שיהיה.
לציון יום השנה להתנתקות נפתחה השבוע באתר הקארוילות של יד בנימין תערוכה מיוחדת במינה "חולמים בית". בתערוכה מציגות שבעים המשפחות מהיישוב גני טל את שהיה ביתם. ניתן לראות תמונות מהווי הקהילה בימים ההם ומזכרות שונות ואישיות כמו: חול ים שנשמר, מפל-מים מגינה פרטית ועוד. במרכז החדר מוצג דגם בית הכנסת של היישוב ומעל תלויה החופה המיוחדת של בני הקהילה, עליה רקומים שמות ילדי הישוב שנישאו במהלך השנים. גם הנוער נטל חלק ביצירה ובנה דגם מרגש של מגרש הכדורסל בו שיחקו בעבר. התערוכה פתוחה עד ט"ו באב.
.jpg)
בטעינה...
