בעקבות הראיון בשבוע שעבר עם הרבנית נעמי שפירא, ממייסדי ספק האינטרנט הנקי, ממשיכה רבקי גולדפינגר ובוחנת את הדרך להתמודדות עם התכנים השליליים באינטרנט.

האם הפתרון הוא בפיקוח וחסימת התכנים הפרוצים וחסרי הצניעות או שמא התשובה לכך היא בחינוך הילדים?

עדי מאמו, סמנכל"ית ושותפה באתר 'כיפה', מתריעה בפני חסימות וצנזורה בלבד.

מאמינים באינטרנט .

 

"פצצה מתקתקת", "מדרון חלקלק", "מה יעשה הבן ולא יחטא", "רעל", "נגע ממאיר"  - אלו רק מקצת מהתיאורים הקשים שנתקבלו על ידי רבני הציונות הדתית לעולם האינטרנט. הרבנית נעמי שפירא (עימה נפגשנו במדור זה בשבוע שעבר- ר.ג) מגדירה את האינטרנט כשפה טמאה הזורה הרס וחורבן בקרב ילדים ומבוגרים כאחד. "זה קשה מאוד, ולעיתים קרובות ממש בלתי אפשרי, להצליח ולסנן את כל הכיעורשזורם ללא הרף לתוך הבית פנימה". מנמקת שפירא את הצורך בחסימת התכנים השליליים, "די בקליק אחד על מנת להיחשף, במקרה או שלא במקרה, לעולם פרוץ וחסר צניעות. מדובר בתעשייה שעוסקת במקצועיות, בשיטתיות ותוך כדי השקעה כספית עצומה, בניסיונות לשטוף אותנו בתאוות. יש להדגיש שסכנות האינטרנט חוצות גילאים ומינים. נופלים בהן בנים ובנות, צעירים ומבוגרים כאחד. הוא מביא, לצערי, אפילו לפירוק משפחות.

לעומתה טוענת עדי מאמו סמנכל"ית שותפה באתר  'כיפה', שהפתרון איננו נעוץ בחסימות אלא בראש ובראשונה בחינוך.

"על פי דעתי, הקלות בה אנו בוחרים לנופף בפתרון חסימת האתרים אינו כה פשוט," מציינת עדי מאמו, "מדובר בדילמה עצומה. דוגמא קטנה לכך היא אדם העוסק בתחום האקדמי או תלמיד שהתבקש להגיש עבודות במהלך לימודיו. עניין החסימה יסרבל ולעיתים ימנע ממנו גישה למידע חיוני".

"אני לא מתעלמת מהבעייתיות. אבל אני מחפשת פתרון, אמיתי, לטווח ארוך. בעבר התפרסמו כללים לגבי השימוש  ברשת האינטרנט כמו:להציב את המחשב במרכז הבית ולא בחדר סגור, ללמד את הילד מה מותר ומה אסור, להסביר לו את הסכנות הטמונות בכלי זה. כל הכללים הללו הם חשובים ויכולים לסייע ומעידים כי אכן התשובה למציאות המורכבת הזו טמונה בחינוך ועוד פעם חינוך."

"אינטרנט לדעתי  הוא לא פצצה מתקתקת. האינטרנט קיים ונמצא. צריך לדעת להשתמש בו כמו בכל טכנולוגיה אחרת. נכון, אי אפשר להפוך את האינטרנט ל'נקי'  אך אפשר לחנך לגלישה ביקורתית. ללמד להבחין בין טוב לרע. הרי אם נחסום את המחשב בבית, ומחר הילד ילך לחבר ויגלוש במחשב ללא חסימה וללא העין הפוקחת של הוריו, כיצד הוא יתמודד עם העניין? וכשהילד יגדל, ובמקום עבודתו יהיה חשוף תדיר למחשב לא מצונזר, כיצד נצפה ממנו לעמוד מול הפיתויים? כל השאלות הללו מדגישות את  הנחיצות בהקניית כלים לגלישה בטוחה".

"החסימה עצמה איננה דבר רע. אני לא שוללת חסימה באופן גורף אלא רואה בחסימה רק כלי עזר, אמצעי משני ולא פתרון. הפתרון היסודי והאמיתי הוא בחינוך."

 

 

עדי מאמו (30) ,סמנכ"לית לפיתוח עסקי באתר הדתי 'כיפה', גדלה בישוב בית-אל. מאמו בוגרת אולפנת צביה בירושלים ושירתה בשנת השירות בסניף בני עקיבא אשדוד ובהנהלה הארצית. את לימודי התואר הראשון במינהל עסקים ומערכות מידע סיימה בטורו קולג', ובימים אלו מסיימת את התואר השני בגישור בבר-אילן. נוסף על עבודתה ב'כיפה' היא מרצה למחשבים ותוכנה במכללה למינהל בירושלים.

 "אתר 'כיפה' הוקם לפני כשבע שנים ע"י בועז נכטשטרן שמשמש היום כמנכ"ל האתר. כיום הוא אתר האינטרנט המוביל בציבור הדתי. מדי יום גולשים בו עשרות אלפי משתמשים, דתיים ושאינם דתיים. לאחרונה אף הקמנו אתר מיוחד עבור ציבור המתחתנים."

"באתר ניתן למצוא מאמרים תורניים ואקטואליים, יועצים בתחומים רבים, שו"ת - מדור המאפשר הפניית שאלות הלכתיות ומחשבתיות לאחד מהרבנים המשיבים, אתר יצירה המאפשר ליוצרים מוכשרים לפרסם ברשת יצירות שכתבו למגירה. הליבה של הגולשים נמצאת בכ-40 פורומים פעילים שונים."

"יש לנו פורומים דינאמיים להורות ומשפחה, לנוער, לזוגות נשואים טריים, לזוגות בתהליכי חתונה, הכרויות ועוד ועוד. הפורומים פעילים בכל שעות היום ועוסקים בנושאים רגישים ובוערים. על ידי קריאת הפורומים והטוקבקים באתר ניתן ממש לחוש את הדופק של הציבור הדתי לאומי."
 

 

לפני אחת עשרה שנים נדרסה למוות תהילה, אחותה הצעירה ממנה בשנתיים, בעת שירדה מטרמפ בגבעה הצרפתית בירושלים. תהילה נהרגה בהיותה בת שבע עשרה שנים בלבד, והייתה בדרכה ללימודיה. המשפחה קיבלה את דבר מותה בתדהמה, אך למרות ההלם והקושי הרב החליטו לתרום את איבריה לחולים אשר זקוקים בדחיפות להשתלות איברים.

"כשהודיעו לי על מותה הייתי בשירות הלאומי שלי. הכול קרה כל כך בפתאומיות. משפחתי קיבלה את ההחלטה הקשה, לתרום את איבריה של תהילה ז"ל להשתלה. צעד אמיץ זה הציל חיי רבים. ישנה תפיסה מוטעית שתרומת איברים מנוגדת להלכה היהודית אך אין זה כך. ביהדות יש ערך גדול ביותר להצלת חיים, ולכן החלטתי לחתום בעצמי על כרטיס אדי לתרומת איברים."

"הייתה לי תלמידה במכללה,"  נזכרת מאמו, "שכשראיתי אותה בפעם הראשונה, לא האמנתי שדבר כזה יכול להיות. היא הייתה נפוחה וצהובה כל כך. היא הסבירה לי שיש לה מחלת כבד נדירה, ושהיא מחכה בדחיפות להשתלת כבד. היא הייתה ממש בסכנת חיים. כעבור מספר חודשים התלמידה הזו עברה השתלה וכיום מדובר בבן אדם אחר. הצבע חזר לפניה. אין ספק, בזכות השתלת הכבד היא זכתה לחיים."    

---