הרבנית ד"ר אילה גליקסברג, רעייתו של הרב הראשי לגבעתיים, היא ד"ר לפילוסופיה ומומחית למגדר.

גליקסברג שימשה כיועצת בכירה לרשות לקידום מעמד האישה במשרד ראש הממשלה. היא מרצה לפילוסופיה, משתתפת בקונגרסים בינלאומיים שונים והייתה בעלת טור אישי במעריב במשך שנים.

הרבנית גליקסברג מציעה לכולנו לא לשכוח את הדבר החשוב באמת- הבית.

ובניגוד לדימוי הרווח בצבור על נחיתותה של האישה ביהדות, היא קובעת באופן חד משמעי שיש ערך עצום לאישה ביהדות, והאישה בהחלט זוכה למקום של כבוד.

האישה ביהדות שווה יותר.

כשפנתה ד"ר אילה גליקסברג למחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת בר-אילן בסוף שנות השבעים, וביקשה לכתוב את עבודת המאסטר שלה על "מעמד האישה ביהדות", ניסו להניאה מכך בטענה שחבל שהיא תבזבז את כישוריה ואת זמנה על נושא זניח ולא רלוונטי שכזה. אך ד"ר גליקסברג התעקשה למרות הכול לעסוק בעניין.

"עוד בזמן היותי חברה בתנועת  הנוער 'עזרא' נחשפתי לשאלות בעניין מעמדה של האישה ביהדות. בהמשך כמורה נדרשתי להשיב לשאלות תלמידותיי בנושא. באותה התקופה החלו מנשבות בעולם רוחות הפמיניזם, ואני חשתי צורך פנימי עמוק לתת תשובה יהודית לכך. חסד עשה עמי הבורא וכתבתי את אשר לבי נשאני."

"מצאתי שלאישה ביהדות יש ערך עצום. ובניגוד לדתות אחרות, היא איננה נחותה אלא שוות ערך ומעמד לגבר."

במחקרה מצביעה ד"ר אילה גליקסברג על שוני מהותי בין האסכולה הרואה את האיש והאישה כשתי יצירות נפרדות לבין גישת היהדות הרואה בהם יצירה רוחנית אחת שהופרדה לשתי ישויות, איש ואישה. "על פי מדרש באבות דרבי נתן," מסבירה גליקסברג, "הזכר והנקבה נבראו בתחילה כתאומי סיאם המחוברים בעמוד השדרה, והופרדו לאחר מכן כל אחד לצורתו ולתפקידו. לא מדובר ביצירות נפרדות אלא בשלמות הנמצאת דווקא בזוגיותם. מכאן שהגבר והאישה מגיעים לשלמות יחדיו, אך הם אינם שווים. השלמה ולא שוויון. העולם כולו בנוי כך, בצורה דיכוטומית של יום ולילה, אור וחושך אשר יחד מגיעים לשלמות".

"כבר בתיאור בריאתו של האדם ," מוסיפה ד"ר גליקסברג,  "נאמר  'ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקיםברא אותו זכר ונקבה ברא אותם'.הזכר והנקבה יחד קרויים 'אדם' וכשמסתכלים על הדברים במבט כזה של השלמה, הקושיה על מעמד האישה איננה רלוונטית."

"לאורך ההיסטוריה היהודית אנו פוגשים שוב ושוב בזוגות רבים. אנו למדים מכך שישנן שתי צורות ביטוי באנושות. ישנו האיש וישנה האישה המשלימים זה את זו וזו את זה, והם אינם שווים. לא נוכל למצוא שוויון מוחלט. אין מציאות כזו. מכאן שאין להשוות בין הגבר לאישה. אני בודקת את נקודות המפגש בין הגבר לאישה ולא מחפשת את השוויון המוחלט. דווקא השוני ביניהם מוביל לשלמות."

לשיטתך, מדוע אם כן הגבר מברך "שלא עשני אישה" ואילו האישה מברכת "שעשני כרצונו"?

"האישה מטבעה מדברת באופן חיובי, "שעשני כרצונו". היא מודה על היש. בברכה זו אנו מוצאים הודאה והודיה על מה שהנני. האישה היא טיפוס יותר אופטימי מטבעה. דווקא ברכתו של הגבר "שלא עשני אישה" מעידה על תחושת חוסר שלמות. אחרת למה הוא צריך להשתקף באישה בברכתו? אלא שהחברה הפכה ברכה זאת לכלי ניגוח כנגד נשים.  ההנחה שמי שאיננו דומה לגבר הוא בעל ערך מופחת איננה השקפה יהודית. יש לבחון כל מין על פי מהותו ותפקידו. ישנה מדידה גברית, ישנה מדידה נשית, וישנן  נקודות המפגש".

בספרה "האישה ביהדות שווה יותר" המהווה סיכום של עבודת המאסטר אותה סיימה בהצטיינות, מביאה ד"ר גליקסברג מקורות רבים מחז"ל ובודקת את יחסם לאישה. "ישנה רשימה ארוכה ביותר של מקורות המצביעים באופן ברור על חשיבותה ומרכזיותה של האישה ביהדות. הן בתורה והן בחז"ל דמותה של האישה מעוררת כבוד והערכה רבה."

אך ישנם גם מקורות אחרים כמו "נשים דעתן קלה" ו"מוצא אני מר ממוות את האישה"?" יש לבדוק כל מקור ומקור מתי נאמר, על ידי מי נאמר, ובאיזו הזדמנות. ישנן ציטטות רבות המתקבלות כאילו מטרתן לנגח את הנשים או כניסיון להשתיקן. ככלל, ספרות חז"ל גדושה בהתייחסות לחוכמתן של נשים ולאפשרותן להגיע למדרגות רוחניות גבוהות, ותופעת הנביאות היא ההוכחה לכך."

הרבנית ד"ר אילה גליקסברג מדגישה שאומנם שינויים חברתיים מצריכים טיפול  מיידי "יש הרבה מקומות הדורשים שינוי ביחסם לאישה כמו: היציאה לעבודה, השכלה לכול, שכר שווה ותנאים שווים ועוד. אין להתעלם מבעיות אלו ואסור להשלים עימן. לנשים במאה ה-21 ישנה אמירה משלהן, ויש לדאוג שהיא תבוא לידי ביטוי."

 

גליקסברג נשואה לרב יוסף גליקסברג, רבה הראשי של העיר גבעתיים, ואמא לארבעה, העבירה את ילדותה בשכונת פלורנטין בתל אביב. אביה, איש פועלי אגודת ישראל, עלה ארצה בשנות השלושים מצ'כוסלובקיה. היא הייתה פעילה בתנועת הנוער 'עזרא' ומעידה על הוריה כמעודדים תמיד ללמוד ולהשכיל. "אבי ז"ל נהג לומר:אם אני אשתכר גרוש אחד. מחציתו אפריש לפרנסת משפחתי ומחציתו אקדיש להשכלת בנותיי." היא החלה את דרכה כמורה בבית ספר לבנות ברמלה ועסקה בהוראה על תחומיה הרבים במשך למעלה משלושים שנה. 

"פותחים חלון" הוא שמו של טור פובליציסטי שפרסמה בעיתון 'מעריב' במשך כשש שנים, בו שילבה סוגיות אקטואליות תוך אזכורים מהמקורות. גליקסברג פנתה בטורים אלו לקהל הקוראים החילוני והמבקרים הגדירו טור זה 'יהדות במינון עדין'.

"משפחתנו אמונה על חיים של דו קיום בין דתיים לחילוניים. גדלתי בת"א וברצף חיינו היינו רגילים לחיים בחברה בעלת השקפת עולם מעורבת. אישי מכהן קרוב ל- 40 שנה כרבה הראשי של גבעתיים, והעיקרון של כבוד הדדי הוא נר לרגלינו. כמגוון צבעי הקשת כך מגוון השקפות העולם שבתוכנו כעם. מה שאבד לחברה הישראלית הוא הנכונות להאזין לזולת. הרוב עסוק בלהקשיב לעצמו ולא לזולתו, וזהו אחד ממוקדי הרפיון והחולשה. יש ללמוד וללמד לקבל את ה"אחר" לא רק את הזרים, כמו הפליטים מדרפור, אלא בראש ובראשונה את היושבים בתוך עמנו."

 "האישה המודרנית מתמודדת עם בעיות רבות. היא קיבלה מטלות חדשות ולא שוחררה כמעט מאף מטלה. עליה לחלק זמנה בין הבית, המשפחה והקריירה, והיא נדרשת ליותר מידי טוטאליות ביותר מדי תחומים. יש נשים המתמודדות בכבוד עם ריבוי התפקידים והציפיות העכשוויות של החברה הדתית כמו הכללית, אך יש רבות לא פחות שמתמוטטות."

"ראשית יש לזכור שהדבר המרכזי בחיי האדם הוא הבית והמשפחה. מהבית יוצאים ואל הבית חוזרים. בעידן המודרני ניתן לקנות שירותים ועזרה טכנית. יש מטפלת ועוזרת בית, אבל את טיפוח המשפחה אף אחד לא יוכל לעשות כמו אמא. שנית, הריצה להישגיות היא מעבר לכל פרופורציה. לפעמים כל כך עסוקים ב"מימוש האני" עד שנשארים עסוקים רק בזה. כיום כשפוגשים אדם שואלים אותו מיד במה הוא עוסק ומה למד. אני יוצאת כנגד תופעה זו של מרוץ מטורף אחר התואר וההישגיות. הלימוד הוא מפרה ומפתח, אך יש ללכת ללמוד רק אם ישנו צורך ורצון פנימי לא כתכתיב חברתי חיצוני. אני הגעתי ללימודים מתוך הרצון לכתוב ולבטא את מחשבותיי. כל אישה היא אישיות בפני עצמה, ועליה לקבל את החלטותיה בהתאם לאישיותה,ליכולותיה ולאפשרויותיה בלבד."