לפני שבוע, ביום העצמאות, קיימנו את מנהגי דיומא: התפללנו תפילה חגיגית, טיילנו ומינגלנו, ובצהריים הצצנו בטלוויזיה אל חידון התנ"ך על משתתפיו חובשי הכיפה והחצאית ופרגנו לעצמנו רגע של גאווה מגזרית: אצלנו יודעים תנ"ך.
אמנם התקופה הרב-ערוצית עמעמה לא מעט מזוהרו של החידון, גאידמק כרסם בו סופית כשהעביר את מדורת השבט לפארק בתל-אביב. ועדיין אין ספק, חידון התנ"ך הוא אחד המקומות בו ילדינו הממושקפים מסבים לנו לא מעט אושר. הם, המשתתפים, בהחלט יודעים תנ"ך, הלכה, היסטוריה. ואנחנו?
עד לא מזמן התשובה הייתה ברורה. אנחנו, שגדלנו בבית ספר דתי, יודעים יותר. ובכל זאת שני מקרים שאירעו לי בסמיכות גרמו לי לתהות: הראשון, בשיחה עם מכרה העליתי את שמו של רב מסוים. לא מדובר באישיות ידועה בת ימינו אלא בדמות היסטורית זניחה יחסית. המכרה, חילונית למהדרין, שמעה את שמו ופלטה בידענות "אה, ההוא מסוף המאה השמונה עשרה", היא אפילו ציינה תאריכים מדויקים. אני עצמי, יש לציין, למדתי על קיומו רק ימים ספורים קודם לכן. "מאיפה את יודעת?" שאלתי. מסתבר שאותה מכרה, חילונית תל אביבית הוללת מבית שמחלל שבת באופן עקרוני, נפגשת בשנה האחרונה אחת לשבוע עם חוג חברים, בנים ובנות, ויחד הם לומדים היסטוריה יהודית וגלגולי הלכות.
השני, נסעתי בקו ארבע מאות ובמושב מאחוריי נפגשו נער דתי ונער חילוני. החילוני ניסה לגרור את הדתי לדיון תיאולוגי ואמר משהו כמו "אני לא חושב שזה נכון להגיד שחילונים הם העגלה הריקה". על-פי הבעת פניו התמהה של הנער הדתי היה די ברור שאין לו מושג מה רוצים מחייו ובאיזו עגלה מדובר.
אז מה קורה כאן? אולי זה רק מקרה, ואולי אפשר לדבר בזהירות על היפוך היוצרות. בכל הקשר לידע ביהדות אין לנו מונופול, והשאננות אינה במקומה.
בימי קום המדינה הייתה ידיעת התנ"ך דרישה בסיסית בכל בתי הספר שאיחדה את המהגרים החדשים. תוך שנים ספורות פיצלנו את החינוך הדתי וכבשנו את השטח. כך לפחות חשבנו. היו לנו שעות נוספות ללימודים תורניים, יחידות נוספות בגמרא והגמוניה בחידון התנ"ך העולמי. לכולם היה ברור שילדים דתיים יודעים יותר.
והנה התחלף לו דור. זה מרד הנעורים שלו. "ההורים שלי אף פעם לא לקחו אותי לבית הכנסת," סיפרה לי בטרוניה המכרה מהסיפור הראשון, "הכול הייתי צריכה לגלות בעצמי". צום יום הכיפורים הראשון שלה דמה לשביתת הרעב של אייבי נתן מול הכנסת – מחאה שקטה מול אפם של מקבלי ההחלטות. אם דור הביניים פיתח תרבות של "אנטי", הדור השלישי כבר לא מפחד להתקרב.
ומה עם אלה שדווקא כן לקחו אותם לבית הכנסת, ואף החדירו בהם בינה בצורת עשרים יחידות תורניות? האם אנחנו באמת יודעים יותר? חלקנו כן. רובנו מסתפקים בלסמוך על החומר שספגנו בשנות בית הספר, חומר תחום היטב שאת חלקו שכחנו, ובשיחות חברים מדי פעם אנחנו מודים בינינו לבין עצמנו שזה פשוט לא מספיק. שאנחנו לא באמת מכירים את התנ"ך כמו שהיינו רוצים לחשוב. שאם מישהו ישאל אותנו מחר שאלת בקיאות ייקח לנו זמן להיזכר בדבריה הנאמנים של המורה ברכה מכיתה גימל, ובהחלט יכול להיות שמישהו מקבוצת הלימוד של המכרה החילונית יעקוף אותנו בסיבוב.
ואולי זה הזמן, למען הסיכוי (הקלוש) שלפחות אחת מקוראות העלון היא מורה, להזכיר את היוזמה החדשה של משרד החינוך – "פחות לשנן ויותר להבין". לימודי התנ"ך בממ"ד הוא דוגמא מצוינת לכמה הרעיון הזה גרוע. הנה, אנחנו מכירים המון פרשנויות ויודעים גם לקרוא טקסט תנכ"י ולהבין אותו. זו לא באמת בקיאות. כל עוד אנחנו לא שולפים את המידע בבהירות כשאנחנו נדרשים לו, הוא לא באמת שלנו.
אין לאף מגזר בעלות על הידע, ובכל מקרה השאלה היא לא "מי יודע יותר". השאלה היא איך להחזיר את הסקרנות שאבדה, את הרצון להגיע למידע, לשנן אותו וגם להשתמש בו. איך נרגיש אם בעוד כמה שנים זוכה חידון התנ"ך יהיה לראשונה תלמיד מהחינוך הממלכתי? בטח, יהיה בזה משהו משמח, אבל בינינו, אם לא יתרון, לפחות שיהיה שם תיקו.
.jpg)
בטעינה...
