לשמור על התפוחים.
מספרים על אדם שהגיע לאחד הרבנים הגדולים ובכה לפניו בכי גדול. הוא טען באוזניו שהוא חש אבוד. הוא סיפר לו שברגע שהוא אוחז בסידור התפילה, המחשבות לוקחות אותו הרחק למחוזות אחרים, והנה הוא מגלה רגע לפני סיום התפילה שמילותיו התפזרו סביבו, ותפילתו הפכה תפלה. ענה לו הרב, "אספר לך סיפור: מעשה באדם אחד שהיה ברשותו דוכן של תפוחים בשוק. יום אחד באו פרחחים והחלו לחטוף את פירותיו. מייד יצא המוכר והחל לרדוף אחריהם, אחר עמד מצעק בשוק 'גנבים גונבים את תפוחיי ..." ניגש אליו אדם אחד ושאלו:"ומה עלה בגורל שאר התפוחים?" ענה לו המוכר: "הם בדוכן". אמר לו האיש, "הזדרז ולך לשמור על מה שנותר לך, שלא ייקחו גם אותם".

לפעמים ישנה הרגשה ש"אין בנו מעשים", ואיך נעמוד לפניו בדין? ראש השנה הוא יום שכולו אימה ותפילה גדולה לקראת  השנה החדשה. אז צץ הסיפור על מוכר התפוחים ומזכיר שבכל רגע נתון אפשר להציל לקדם את מה שיש. אף פעם הדוכן לא ריק, תמיד נשאר בו משהו, וממנו אפשר להמשיך להתקדם. ביהדות אין מקום לייאוש. כשאדם מיואש הוא דורך במקום ואף נסוג. ביהדות אין מקום לקביעות. מחזור השנה סובב ולא נותן לאדם לעמוד במקומו ולחשוב שהוא הגיע אל נקודת ה"אל חזור". על האדם מוטלת החובה להמשיך ולהגן על התפוחים שעוד נותרו לו, להמשיך להתקדם ולא לעמוד, להתייאש ולהתעצב.

בראש השנה אנו ניצבים בפני המלך. אנו לא באים לפניו בבכי ובתענית. אנו באים לפניו בבגדי חג מתוך סעודה ושמחה. וכל זאת למה? ראש השנה, לפי המסורת היהודית, הוא היום שבו נברא העולם, היום שבו התחיל הכול: הבריאה, ובעקבותיה נזר הבריאה, האדם. בראש השנה אנו פוגשים את המלך של העולם, פוגשים בו מתוך אימת הרוממות אך גם מתוך אמונה ותקווה כי נימצא ראויים להתחיל שנה נוספת. שנקבל הזדמנות נוספת לחיות ברווח, בבריאות ובשמחה בעולמו.

בפתח השנה נישאת באוויר תפילה, שה' ישמור על הקיים ויברך את החדש. כשנסגרת שנה, ושנה חדשה עומדת בפתח, הלב מתמלא בתקוות. אנחנו מבטיחים לעצמנו הבטחות, פחות לחטוא ויותר לדייק. פחות להתעצב ויותר להידבק בשמחת המצווה.

התחלנו בתפוחים ונסיים בהם. נאחל שהשנה העגולה כמו תפוח תהיה מתוקה בדיוק כמותו, ושנדע להוציא את החרצנים וליהנות מהפרי.

שנה טובה. כתיבה וחתימה טובה לנו ולכל בית ישראל.