אנחנו חיים בעולם השייך לצעירים. הבגדים היפים בחנויות מעוצבים במידות המתאימות לצעירים. מסביבנו פרסומות המתארות את העולם באופן צעיר דינאמי ותוסס: מסיבות טיולים, זוגות צעירים מחייכים. מליוני דולרים ברחבי העולם מושקעים בתעשיות שמבטיחות נוסחות נגד הזדקנות החל מגלולות, קרמים נוגדי קמטים, סוגי מזון,טיפול באור ועד המלצה לטבול באמבטיה של בירה בתקווה שזו תעצור את הזיקנה.

בעבר פיתחו העמים את המיתוס של "צעירוּת לנצח" באמצעות אגדות על אגמים מסתוריים שהשותה ממימיהם יישאר צעיר לנצח. (בדרך הוא היה צריך להתמודד עם דרקונים ומפלצות אבל ישנם דברים שכדאי להילחם עבורם.)

לפני מספר חודשים הזדרזתי לעלות לאוטובוס עירוני בירושלים. בשבילי הביקור באוטובוס הוא בגדר "חוויה אנתרופולוגית" מסיבה פשוטה שאני לא גרה בעיר. מיהרתי להתיישב במושב שמאחורי הנהג, הסדרתי את נשימתי וחיפשתי את הארנק שלי. הסתכלתי סביבי. האוטובוס היה די ריק והחלטתי להישאר במושב הקדמי. שתי תחנות לאחר מכן עלתה אחרי מאמצים רבים אישה מבוגרת והתיישבה לידי. מהרגע שבו היא התיישבה היא פתחה במונולוג קשה במיוחד. היא סיפרה לי שהיא חיה לבד, ושהיא הולכת ומתעוורת ורואה רק צלליות וערפל גדול. היא סובלת מאוד מכאבים בפרקים ומתקשה בהליכה. היא הראתה לי את אצבעות ידיה המעוקמות שמקשות עליה לבצע פעולות פשוטות ביותר של חיי היום יום. הדבר שהקשה עליה ביותר היה שאין לה כסף. אין לה כסף לתרופות ולעזרה בבית. אין לה כסף למוניות, ולכן היא נאלצת לחכות בתחנת האוטובוס ולהזדקק לחסדי האנשים שיגידו לה את מספר האוטובוס שמתקרב, כדי שהיא תוכל להתאמץ ולטפס עליו. היא סיפרה שהיא בדרך ל"שוק מחנה יהודה" שם היא קונה בזול יותר. היא הביטה לכיווני ואמרה בקול שבור "אפילו א-לוהים שכח לקחת אותי".

רציתי להציע לה מילים מנחמות מול הסבל הגדול שלה, אבל הבושה סתמה לי את הפה. היא ישבה לידי מנסה לקרוע את הצללים שמול עיניה ומדי כמה זמן שאלה את הנהג:"כבר הגענו לשוק?". איחלתי לה הרבה בריאות וירדתי מהאוטובוס עם מועקה קשה.

מספרים על האסקימואים שבעיתות רעב ומצוקה שלחו את הזקנים למות בשלג, שלא יהוו טורח על החברה. כל מי שמזכיר את הסיפור מצקצק בלשונו ומזדעזע:"איך אפשר לשלוח את הזקנים למות בקור ובשלג?!" אז ,נכון שאנחנו לא שולחים את זקנינו למדבריות הקרח, אך הם נמצאים עמוק במדבר התודעה שלנו. החברה הישראלית לא נוהגת בכבוד בזקניה. החברה הישראלית בונה את האתוס שלה סביב הצעירים "יפי הבלורית והתואר". אבל מדינה שלא מכבדת את העבר שלה, אין לה עתיד. מדינה וחברה שרומסת את החלש לא תהיה לה אחיזה וקיום. מדינה וחברה  צריכה לעגן את ערכיה בתקציבים וסיוע ממשי ל"חוליות החלשות" שלה.  

  הזקנה מפחידה אותנו. הזקנה מבטאת את חוסר האונים והחולשה שכולנו מנסים להסתיר. ביהדות לזקנים היה שמור מקום של כבוד, של ניסיון ושל חכמה. המלך רחבעם כבר טעה את טעותו הגורלית כשהעדיף להקשיב ליועצים האסטרטגיים הצעירים שלו על פני עצת הזקנים. סוף הסיפור ידוע. לא כדאי לחזור על הטעות שלו ולהעדיף את עצת הצעירים על פני המבוגרים. מטעויות צריך ללמוד.