כששלומית עלתה לארץ ישראל היא הייתה בת שמונה. כל הדרך במטוס הגדול הילדה הקטנה חלמה  על ירושלים.

אמא שלה סיפרה על  רחובותיה של ירושלים שכולם מכוסים בזהב . בארץ ישראל דמיינה שהכול פורח ושופע. ארץ זבת חלב ודבש. בכל שנה באתיופיה  בכו והתפללו בחג ה"סיגד" על ירושלים. רצו להגיע אליה ולחונן את עפרה.

העלייה מאתיופיה הייתה מסע ארוך ומפרך. שלומית ומשפחתה צעדו קילומטרים ארוכים ברגל חשופים לרעב ומחלות. המסע דרך  סודן היה מפחיד. היו רגעים שחשבו שהמסע לא יסתיים. הם השאירו בדרך קרובי משפחה שמתו בעקבות תלאות המסע. היא זוכרת את הפעם שהותקפו על ידי שודדים וכיצד נחלצו בנס. הדרך הייתה בלתי נסבלת. בלילה היא הייתה חולמת על ירושלים ועל בית המקדש כמו שהופיעו בסיפורים של הקייסים .

לישראל הגיעו בלילה, ומשם הועברו ישירות למרכז הקליטה בבאר שבע. שבועות ארוכים עברו עליה בלימוד העברית ובלימוד "שפת" הילדים ברחוב. שלומית למדה איך משחקים "מחבואים" ו"קלאס". היא גילתה שהבובות של הילדות שונות מבובות החמר שהכירה באתיופיה. היה לה קשה. היום כשהיא מסתכלת לאחור היא זוכרת לילות ארוכים של בכי. המתח בבית היה גדול. ההורים, אחרי שסיימו את לימודיהם "באולפן", חיפשו עבודה. לאבא היה קשה במיוחד. באתיופיה הוא היה ראש המשפחה, ובארץ משה, אחיה בן השתיים עשרה, היה ה"מתורגמן" שלו. משה ידע עברית טוב יותר מאבא. בכלל האחים שלה כבר לא הקשיבו לו כמו באתיופיה. בארץ ישראל הכול השתנה, משהו נשבר ביחסים במשפחה. אבא שלה הטביע את תסכוליו וקשייו בבירה. אמא עבדה בניקיון. עבדה שעות ארוכות והשתכרה מעט. הכול היה קשה. המריבות בבית לא פסקו. גם לשלומית לא היה פשוט. בנוסף לקושי הלימודי שלומית התמודדה עם עלבונות. לא פעם היו קוראים לה בשמות גנאי ומציעים לה לחזור "הביתה" לאתיופיה. והיא חשבה שהם כבר הגיעו הביתה...

שלומית המשיכה לחלום על ירושלים. התרגשות גדולה אחזה בה כשגילתה שייסעו עם הכיתה לטייל בירושלים. היא נזכרה בסיפורים על בית המקדש, ברחובות המצופים בכסף ובזהב. באותו בוקר היא ביקשה מאמא שלה שתסרק אותה בתסרוקת צמות מיוחדת ומיהרה ללבוש את השמלה היפה ביותר שמצאה בארון הבגדים. היא ידעה שכאשר תגיע לבית המקדש, תתפלל שאבא שלה ימצא עבודה טובה ושאמא שלה תהיה פחות מודאגת. שלומית זוכרת שכל הנסיעה ישבה על קצה הכיסא בדריכות. מחכה לראות את בית המקדש. הילדים ירדו מהאוטובוס, ושלומית חיפשה את המבנה בעיניה. כל בניין ומגדל נסקר בעיניה בקפידה. היא ידעה שבית המקדש מחופה בזהב ויופיו מדהים. היא לא ראתה אותו. היא החליטה להתגבר על הבושה ופנתה למורה. בעברית רצוצה היא שאלה איפה בית המקדש שבירושלים. המורה אמרה לה שהם בירושלים ושבעוד שעתיים יגיעו לכותל.

מול קיר האבן הסבירו לה שהיא יכולה להתפלל. היא יכולה  לרשום את תפילותיה ולהטמין אותם בין חריצי האבן. שלומית התעקשה, ניגשה למורה שנית ושאלה איפה בית המקדש. המורה שאלה בתמיהה :"בית המקדש? מה לא סיפרו לך שם באתיופיה? הוא נחרב, נהרס, אין בית המקדש זה מה שנשאר."

שנים רבות אחרי שלומית עדיין זוכרת את תחושת החורבן שלה. אין זהב וכסף. אין בית מקדש. יש קיר מאבן שכותבים ומטמינים בו את פתקי התפילות.         

במשך אלפיים שנה ציינו את חג הסיגד שם באתיופיה. חג הכמיהה לירושלים. והנה היא חיה היום בירושלים וממשיכה להתפלל שיבנה בית המקדש שלה. בית המקדש מזהב.