חורבן הבית

"משנכנס אב ממעטים בשמחה."  הימים ימי  הקיץ, ואנו עוצרים את זרימת החיים השוטפת אותנו. את פעולות היום יום אנו מגייסים  אל הזכירה ההיסטורית שהיא גם תקווה עתידית. זכירה היסטורית של ימי החורבן ותקווה לבנייתו. הזיכרון הגדול מתפרט בפעולות קטנות: לא שומעים מוסיקה, לא אוכלים בשר, לא רוחצים וכובסים. חיי היומיום  מתמלאים בנקודות של תזכורת.

לפני שנתיים בערב תשעה באב היינו בתחושה ובתפילה שבאותה השנה לא יתקיים צום תשעה באב, ש"הנה זה עומד אחר כותלנו מציץ מהחרכים". הנה השכינה מתגלה, והמשיח בא.  קיווינו שלא יהיה  חורבן. הימים היו ימי "ערב ההתנתקות". החרב הונפה על  גוש קטיף וצפון השומרון. הסמליות זעקה מכל מקום. חשנו שלפני אלפיים שנה כבר היינו בגלות ובחורבן, ומאז חזרתנו לארץ המגמה היא של בנייה וצמיחה. גוש קטיף פרח מתוך החולות. הרי השומרון נתנו פריים לעם שקרב לבוא. הייתה תחושה חזקה כי לא ייתכן שיהיה חורבן נוסף. לא ייחרבו בתים, בתי כנסיות, בתי מדרשות, לא שוב, לא  בימי חודש אב.

אני מאמינה שרק בעוד מספר שנים נוכל לשבת לדבר ולעבד את התמונות שראינו, להבין את עוצמת הרגשות שחווינו אז. משפחות שלמות, קהילות ואנשים רבים עוד חווים בכאב גדול את חורבן הבית הפרטי שלהם. הרס היישובים גרם לאנשים רבים לחשיבה מחודשת בתחומים רבים, ופער פצעים רבים וכואבים במרקם החיים.  

תפילה אחת מלווה אותי מאז ימי חורבן היישובים.   תפילה הלקוחה מתחנתו של דוד המלך :

"תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו. ...אל תסתר פניך ממני ביום צר לי" דוד המלך מבקש קשר לה'. מבקש נוכחות אלוקית. כל חייו ביקש דוד המלך להסתופף בחצרות ה' , לשבת בבית ה' כל ימי חייו, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו. דוד לא זכה לראות בבניית הבית. הייתה בו התפילה והאמונה, אך בנו שלמה הוא  שבנה את בית המקדש.

לה' דרכים רבות להראות את גילויו בעולם. יהי רצון שנזכה לימי גאולה ושמחה, ימי בנייה וקרבת אלוקים.