נעמי שחור נולדה בניו-יורק שבארה"ב בשנת 1959.תושבת מעלה לבונה שבשומרון. נשואה ואימא לעשרה ילדים מתוכם ארבע נשואים וסבתא לשמונה נכדים (בלי עין הרע...).
לנעמי תואר ראשון בכלכלה והסטוריה ותואר שני הסטוריה כיום כותבת דוקטורט בנושא "יהדות זמננו".
בשנים האחרונות נעמי מרצה לתנ"ך, הסטוריה ויהדות במכללת "אורות ישראל" באלקנה.
התורה כ"תורת חיים", וכספר המחנך אותנו בכל צעד בחיינו. בטור אני מנסה לחבר בין "האהבות" הגדולות שלי: יהדות, תנ"ך, הסטוריה ומשפחה.
פרשת שבוע - פרשת נח
בחודש חשוון עולות בפניי עוד שתי דמויות של "רחל", שבטאו מסירות נפש על ארץ ישראל ונהרגו על קידוש השם. רחל וייס שנהרגה בכביש הבקעה עם שלושת ילדיה, ורחלה שליט שנהרגה מירי על אוטובוס בשומרון. על שמן נקראו שני יישובים – "רחלים" ו"שבות רחל" באזור שומרון ובנימין.
כאלף שנים מפרידות בין מחבר הפיוט "ונתנה תוקף קדושת היום" לבין מלחין הפיוט מקיבוץ "בית השיטה". למרות ההבדלים הרבים ביניהם ניתן למצוא נקודות משותפות ולמתוח קו המקשר בין יהודים אלה.
כל החיים הם רצף אחד ארוך של הכרעות, החלטות קטנות ובלתי חשובות כמו מה ללבוש ואיזה אוכל להכין לארוחת צהרים. לעומתן, הכרעות יותר משמעותיות התובעות מחשבה ומאמץ נפשי, כמו בחירת אולפנא, שירות לאומי, מקצוע ומקום לימודים, בחירת בן זוג, הכרעה לצאת לעבודה או להישאר בבית , ועוד.
"על אלה אני בוכיה. עיני עיני יורדה מים." (איכה א' ט"ז)
לאחרונה פנתה אליי נערה מבנות היישוב (מעלה לבונה) בבקשה לעזור לה לקראת ערב נשים במציאת סיפורים הקשורים לנשים בזמן חורבן. אנחנו אבלים על חורבן בית המקדש, אך כל הייסורים שעברנו לאורך ההיסטוריה הם גם תוצאה של גלות וחורבן, וגם עליהם צריך להתאבל. עמידתן של נשים במצור על ירושלים בסוף ימי בית שני מתחבר ישירות לעמידתן של נשים בתקופות נוספות. בחרנו בכמה סיפורים מאלו הפחות ידועים והרי הם לפניכן.
פרשת קורח
אנחנו חשבנו שהדמגוגיה נולדה אצל היוונים במקרה המוקדם ובמאה העשרים במקרה המאוחר. מתברר שהיהודים המציאו את הדמגוגיה עוד לפני שהיו יוונים בעולם...
אנחנו חשבנו שרק היום יודעים "לקטר" על המצב, המנהיגים, הכשלונות, להתגעגע למקומות כמו אוקראינה ומרוקו שבהם 'היה לנו כל כך טוב!!'. הפרשה שלנו מספרת על יהודים שהתגעגעו מהר גם למצרים- לארץ שבה רצחו את ילדיהם בדם קר
כשאחת מבנותיי הייתה קטנה, היא סירבה בתוקף לשמוע את הקלטת שסיפרה את סיפור "מגילת רות". ניסיתי להבין מדוע, הרי מדובר במעשה יפה, מסירות נפש, ארץ ישראל וכו'. תשובתה הייתה חד משמעית- הסיפור עצוב מאד, והיא לא מוכנה לשמוע.
ספירת העומר נדמה שבתקופה זו שאחרי פסח הספירה היא תחביב פופולארי. תלמידות וסטודנטיות במוסדות לימודיים יתחילו את מה שקרוי "ספירת הגומר" עד לחופש הגדול. נשים מאורסות סופרות את הימים לקראת חתונתן מל"ג בעומר והלאה, ואחרות הסופרות את הזמן עד אירוע משמח אחר. קבוצה אחרת סופרת את הזמן עד הלידה, וכן נשים שילדו תינוק בשנה האחרונה סופרות את הזמן מאז הלידה. ובכלל – נשים וספירת ימים הוא קישור ייחודי מהטבע.
בני חורין
כבר "שלושים יום קודם החג" עסוקות נשות ישראל בכל הגילאים בניקיונות החג. וככל שמתקרב פסח - המתח גובר, ואיתו הלחצים הגופניים והנפשיים, המשאירים את רישומם על המשפחה כולה. ו"פתאום" באמצע כל ההכנות מופיעה "שבת הגדול", ו"מפריעה" לכל הרצף של ההכנות. צריך לעצור, לבשל, להתכונן ואפילו "לא עלינו" לנוח.