הוא יושב,  כך סיפרו עוד בילדותך עם חשבוניית המעשים הצבעונית,

ומעביר ראשון ראשון ואחרון אחרון.

כל כך הרבה דימויים דימו לו כדי שנחשוש, כדי שנפעל למחול ולהתנצל , לזכור את מקומנו השפל.

ומכניסים בך רעדה והתרגשות מוכרחת, דרך פיוטים ישנים, שחיברו אולי גדולי המשוררים. ועוד דימוי של ספר פתוח ויד מסתורית רושמת .

 

ואת ... בתוך המון מנסה להתרכז , מנסה להיאחז.

אבל כל מאמציך מופנים באחת לעוד אישה נשואה, עוד ילד, עוד עגלה, עוד שקית של במבה ברעב המאולץ.

 

מבטיך שוב אל הספר, ואל המילים הקדושות שמילאו בחוכמתם זקני עדתנו בכל הדורות. הוסיפו תפילה, ותיקנו עוד מזמור כדי שלא נשכח אפילו לרגע , את מהות היום הזה.

 

"פסס" מישהו קורא לך – "את יכולה לקרוא לאשתי – היא בפנים"

ואת בתנועות מעבירה את המסר: האיש שלך בחוץ, צריך ממך משהו - זה נראה דחוף.

 

והאיש שלך את - איה הוא?

 

והמילים יוצאות מתוך פיך – את מזהה את המנגינה.

אפילו ששרים את הניגון הזה רק פעם בשנה.

 

ופותחים את ההיכל – ואת חסרת אונים עומדת .

תגיד לי מה לומר, כי עוד מעט אני אובדת.

מה לעשות כדי שתכתוב בספר הזה שלך את שמו של האיש שלי – שייקרא לי בדחיפות . שלמרות הרעב והצמא המעיק אחזור איתו מבית הכנסת, אופטימית מתמיד.

 

תכתוב כבר נו תכתוב, מה אכפת לך לחתום על זה שבשנה הזו עוד אחת מהבנות מרשימת התפילות הקבועה לזיווג הגון, תעבור לצד הברכות לזרע של קיימא.

 

זה הרי לא באמת ישנה לך , וחוץ מזה אני מודה כאן בפניך על כל החטאים. מנקה את עצמי הכי מבפנים, עומדת יותר מכולן ככלי מלא בושה וכלימה – כי השארת אותי לבד. וזו הבושה של הדור שלנו. זה הכישלון העכשווי – האם תינשאי השנה או שלנצח תחפשי???

 

ודווקא ביום הקדוש והתרוממות הנפש כולה, את נזכרת בהוא שחזר בשאלה – שאמר לך שאם ביקשת עד היום וכלום לא קרה אולי אף אחד לא שומע שם מעבר לתקרה.

 

ואת מהסה בו – בקול הכופר. מאמינה עוד חזק חזק שהכל יסתדר.

אז בבקשה – אל נורא עלילה – המצא לנו מחילה.

ושלח לנו אהבה גדולה. שנהיה רצויים, נאהבים. הסר את הרחמים האלה שבעיני כל הקהילה.

 

וכתוב , וליתר ביטחון – חתום!

שהשנה הזה –בעזרתך הגדולה הוא ימצא אותי ואני אותו.