פעם זה עבד לפי האזור שבו גרת, אם גרת בכפר או בעיר גדולה זה השפיע על מעמדך. פעם סוג הסוס והכרכרה שהיו לך, העידו על טיב כישורך. פעם עושרו של אב המשפחה הצביע על הפופולאריות של בניו ובנותיו . תואר אציל או דוכס , תואר של שר בממלכה או עובד מקורב לסולטן אמרו כמה כדאי יהיה לשהות במחיצתך.

 

פעם צבעם של בני האדם שימש כמדד, אם לאפשר להם להיכנס למקומות מסוימים- ולהתערבב בלבנים. הוא זה שקבע אם להעניק להם זכויות מלאות או חלקיות.

 

פעם כישרונות כתיבה, מוסיקה, אומנות או שירה נשמעו רק כשהם באו ממעמד מאד מיוחד, שכן כניסה לסלונים היוקרתיים של אצילי העיר לא ניתנה לכל אדם שסבר שהכישרון מצוי אצלו. לא ניתן היה אפילו לנחש כמה כישרונות אבדו אי שם בדרך לפני שהגיעו להשמיע שירתם בפני אציל שר או מלך.

לא מעט אדונים נועצו כל העת באיש סוד חכם ונבון, שכל חטאו היה שנולד בצד הלא נכון. ולא מעט פרשיות סודיות ונכזבות היו בין פשוטי עם לנסיכות – שחלמו לא מספיק חזק להשתחרר מכבלים שבנתה חברה עם חשיבה לקויה.

 

לא האמת הפנימית היא זו ששיחקה את התפקיד המרכזי במדד החברתי – כלכלי. אלא נתונים כאלה ואחרים מהסוג של אלה שציינתי, כאלה שכמעט ולא היו תלויים באדם עצמו.  

 

אבל היום... או היום!  הכל שונה.

היום זה כבר לא משנה מהי הארץ שבה נולדה סבתא שלך – וזה לא ישפיע כהוא זה על מה שיחשבו עליך. היום, הבגד שתעטי על עצמך הוא חיצוני, וכולם יודעים שראוי להביט באדם הנשמתי פנימה, ולא לבחון אותו על פי מדדים חיצונים.

 

איזה מזל שהיום במאה העשרים ואחת צבע עור לא משנה, ועיר הולדתי לא אומרת כלום על כישורי.  

איזה מזל , שהיום אנחנו מתעלים על עצמנו בבואנו לשפוט את האחר באשר הוא.

איזה מזל שהיום הרכב שלך לא אומר שום דבר, שהמקצוע שתעסוק בו בא מתוך רצונך החופשי – וכישורך התואמים, ולא מתוך אילוצים של פסיכומטרי ובגרות מעיקים.

 

איזה מזל שהיום לא צריך תכניות "ריאלטי" שמנצלות מועמדים צעירים, כדי להביא את הפריפריה אל הספה בסלון ששמה "פריים טיים" , ושכל חברות התקליטים נותנות אוזן קשבת לכל כישרון גם אם אין גימיק פלצני שעומד מאחור.

 

איזה כיף! לחיות בזמן שבו כולנו משוחררים מכל בחינות המעמד והסטאטוס המעיקות שהיו פה במאות הקודמות. איזה כיף! שאני בוחרת בן זוג כמו רחל - אשתו של ר' עקיבא, רואה עמוק את הפוטנציאל הנטוע ולא את המעטה החיצוני. איזה כיף שזה שיצאתי איתו לדייט – זרק אותי בגלל מי שאני, ולא בגלל שאין לי תואר שני.

 

ועכשיו ברצינות!

אולי הגיע סוף סוף הזמן להודות – גזענות זה עוד כאן! חי ובועט, אבל בועט בקטן!  בשקט,  בעיטות קטנות מעיקות. אולי יותר כואבות מאמירה חדה שיש עדין מעמדות.

 

גזענות רבותי, היא לא רק השמדת עם, ושוויון מזויף ופורמאלי בכניסה לכל המקומות, גזענות היום - היא העדר היכולת לקבל החלטות מנוטרלות ומשוחררות מתיוג שלא נובע או תלוי באדם עצמו.

חופש המחשבה קיים אולי בכל מה שקשור לשכנים, חברים, אבל פחות ופחות נמצא בבחירת בן זוג.

כאילו נטענו תקווה – שכל מה שחשוב זה מה שאתה מביא מבפנים, ועל זה צריך לעבוד!  כשהכל בעצם הפוך – ואין לך כמעט מה לעשות.

והאמת היא שאין לי כוונה לשפשף מנורות ולהעיר שדים עדתיים - כלכלים, יש לי רק מטרה אחת והיא - לפתוח לבבות.