כולנו זוכרים את החוויה המרגשת הזו שעברה בנו בפעולה של בני עקיבא כשחילקו לנו צ'ופר – ספק קלישאה, שבו שואל האדם את אלוהיו מדוע דווקא ברגעים הקשים יש רק סימנים של איש אחד בחול, והאל עונה שאלו הם סימני רגליו שלו – כשנשא אותו ברגעיו הקשים ביותר.

 

ומזה זמן חלף ואני תוהה לאן חלפה הצמרמרות, וההתרגשות הנובעת מן האמונה הפשוטה והידיעה הטבעית שהאל נושא אותך על כפיו?

 

לו הייתי רק אני מרגישה בחסרון , אולי אז היה פתחון פה לערער על אמונתי המורדת או הקטנה מדי, אבל במעגלים כאלה ואחרים אני מגלה שזו תופעה. לרווקים קשה יותר להישאר דתיים. ומושג החפיפניק, והדתי לייט לא נולדו במקרה. הם מעידים על מגמה. מגמה שאומרת בקול חלוש ושקט שלא מספיק לנו המיתוס, שלא מצליחה לנו הכוונה . שקשה לנו לבכות בגיל 32 בכותל, על אהבה שלא היתה כבר יותר משנה.

 

והטרוניא - אין לה לאן לפנות.

היא לא כלפי שמיא , וגם לא כלפי הרווק או הרווקה.

אני חלילה לא מעודדת חזרה בשאלה, אלא בסך הכל משקפת תופעה. איך מיתוס יכול לשמור אותנו ממעשים שלא קרו בסמטה חשוכה וקורים היום באור מלא. איך פעם הקפדנו להסיר את הטבעת בנטילת ידיים , לשים עוד ועוד גופיות על מנת להאריך את השרוול או בכלל - להסתכל פחות במראה. והיום יש שם מכנסים וריקודים מעורבים.

זו עדות לחיים שמשתלטים על ההוויה.

 

לדידי, האל עוד נוכח , ובלעדי האמונה – קטנה כגדולה – אי אפשר שתהיה ציפייה

(או במילים אחרות אם לא אאמין שיש למישהו איזו תכנית מגירה שאנשא – אצא מדעתי!) אבל, הקשר אליו – בגלל כעס, תסכול וניסיונות חוזרים ונשנים , מביא לכך שאנו לא מדברים איתו בשפה הלכתית מוקפדת, אלא מהותית – נשענת.

 

גם לאדוקים מבינינו שלא מבינים על מה אני מדברת , כדאי שייזכרו כמה קל היה להזיל דמעות כשרצינו שמלה לבנה כמו לחלק מהחברות בגיל 22 בערך, וכמה בודדות הן היום, חמות ולחות על לחי מתבגרת.

המצאנו שפה חדשה לטעון (בסוג של מרד או מתוך עצלות), מתוך הרווקות, כנגד המעשים הקטנים שציוו חכמים בשמו.

בדיוק כשם שאבדה הדמעה והחיבור, או הרצון ברגש עז של תפילה, נחלש בנו המיתוס שמביא לביצוע קפדני של הלכה.

 

ואין מכאן קריאה להתחיל לדקדק, ואין מכאן קריאה לזרוק הכל.

יש כאן ייצוג של יחסים עכורים – בינינו לבין מי שאמרו לנו שהוא הוא תכלית הטוב בעולם.  ואנחנו, שמוצאים ביומן שלנו רגעים לא מעטים של סבל, ובימים קשים – אובדן עצות, מבקשים - בלי לעשות דבר באמת – שיכניס לתוכו קצת מהטוב המושלם שלו.

 

ומשתדלים במאבק עיקש ויומיומי – מצד אחד לאחוז עוד בתקווה שנותנת אמונתו המנמיכה את הייאוש , ומצד שני "מעגלים פינות" במסכת המעשים שדורשת היא. תוך תקווה עייפה – שיצרף לנו כוונות למעשים שיכניסו קצת יותר טוב, ליומיום המייגע.