נחתת עליו, זרה מוחלטת. מרחוק הכול היה נראה מואר ורומנטי.

אבל עליו מקרוב – כמו במבט לתוך טלסקופ על כף ידך, שבה פתאום מפתיע אותך לגלות שהכול עשוי רקמות רקמות מחוברות זו לזו. ונימי דם דקיקים עוברים בהם ומחיים את האיבר הזה.

זו התזכורת הכי קרובה שבדית ממוחך, תמונת תקריב מלחיצה.

 

מה אני עושה פה בכלל? איך הגעתי? את שם לבדך לעת עתה.

מביטה במבטים חוקרים אל אותו גוש גדול שניבט אליך מחלונות של מכונית בנסיעות שקטות שבהן לא היה לך אל מי להביט בהערצה, או אולי מהמרפסת שבבית הוריך. הוא הסתכל עליך משתומם, שולח קרניים חלשות מדי של עידוד, כשהוא העד היחיד לבכי הזה שבכית.

ועכשיו את כאן כ"כ קרוב אליו, אולי עליו.

 

החלטת להפסיק לחשוב למה, ולסקור את מה שיש סביבך.

בגדול, זו אדמה. די דומה למה שהכרת קודם רק שכאן זה לא מטופח, ואין שום דבר ירוק או כחול באופק.

הכול מין אפור חום מעורבב, מוצק.

צעדת מעט חוששת – כמו במסלולים האלה שלא הובילו באמת לשום מקום. כמה בורות, אבנים מחליקות.

בטח יש בזה איזו סגולה לרווקות. אוסף של מכתשים קטנים וגבעות.

הכול רגיל, מוכר מדי. לא באמת מפחיד.

 

אבל מה את עושה כאן לבד? ריבונו של עולם, איך זה שאף אחד לא הצטרף אלייך למסע הזה?

אולי את חולמת ותיכף תתעוררי לתוך מציאות הולמת?

 

אולי זה סימן? אולי לא!

אולי הירח שלך והמקום שאת עומדת בו – הוא מקום ההתחדשות שאת נאחזת ומאמינה בו.

 

הוא זה שסגר לך מעגלים, ופתח אחרים.

הוא זה שספר איתך ימים, וכל פעם התייאש והחל את הספירה מחדש.

אולי זה הוא שמצטנע (לא מרצון) ומקבל או מכיר בחולשת האור שלו, שמצריכה קבלה של אור מאחרים.

 

אולי זה הוא שנמצא שם בכל הלילות – רגיש אל הסבל ולכל התשוקות.

 

אולי יותר מכל הוא כאן כדי להזכיר ולשקף נכוחה, ששנה שלמה מורכבת ממעגלים קטנים של התחדשויות, מהידיעה החווייתית הפנימית - שהליכה אסרטיבית ובוטחת בקו ישר למעלה או למטה,  לא באמת תוביל לשום מקום.

 

אולי הוא פה כדי לומר לך – ששינוי זה דבר שצריך להוליד.

שצריך לעבוד עליו תוך כדי תנועה – של גדילה והתרסקות.

שיש עוד ניסיון נוסף ששווה וצריך לנסות.

שיש עוד חיוך ירחי מלא – שצריך לחייך סתם בלי סיבה.

 

הוא פה כדי לומר לך – שדווקא ביום החשוב של השנה – של ההתחדשות וההתקהלות של כל המשפחה (ובעוד לא מעט רגעים חגיגיים) הוא קטן, נעלב - אבל יודע היטב שזו רק ההתחלה.

וההתחלה הזו מלווה ברצון לאסוף את כל החוויות הטובות של השנה האחרונה, להזכיר את כל הרגעים שהתפקעת בהם מצחוק, עד שלא יכולת לנשום עוד.

את כל הרגעים שבהם שמחת לגלות שעוד מישהו אוהב אותך - ואוהב מאד.

את כל הרגעים שהופתעת משיחת טלפון של חברה שהתגעגעת אליה נואשות.

על נהג אוטובוס שהחמיא לך בעוד יום סתמי, ועל נעליים שקנית לך- והן מדהימות.

ברגעים שבהם הצלחת בעוד מבחן מתיש או בכמה משימות בעבודה, ולא דמיינת שתצליחי לעשות.

 

 

להזכיר לך , שהנה בעוד התחלה שבה את אולי נראית לעצמך קטנה קטנה,

צריך לאחוז חזק ברגעים הטובים של היומיום. בכל המתכתשים והבורות. לא להמעיט בערכם ולגרום להם להתיישן, אלא לחדש מולם ולצמוח.

לגדול כל יום קצת – גם אם בעוד שבועיים תתרסקי.

העיקר לחייך חזק – כשאת בשיא.

 

לזכור איך מתוך הרגיל והאפור הצחיח, את יכולה להצמיח שינוי, כי כל שנה כזו התרסקת וגדלת, חייכת מבפנים וגם הושפלת. 

ולשנה הזו שתגיע ותתחיל עוד מעט, את כבר יודעת ומאמינה הכי חזק – שהתחלות חדשות יביאו איתן גם ימים של שיא, של אור גדול שזורח ומאיר. וגם אם ייקח לו קצת זמן, הוא שם כדי להזכיר,  שתמיד, אבל תמיד - צריך מחדש להתחיל.