הוא והיא – לא שייכים זה לזו .

הוא כבר שכח , היא לא.

 

כל שיחה ביניכם חשובה, מתוכננת. אבל כיוון שהוא לא שלך את מתעכבת , מנסה להסות בו ביצר הפנימי הקטן שקיים שם בפנים, משכנע במרץ נו תתקשרי , לכי תדעי לאן זה יוביל...

ובערב יצרת ודאגת לכל התנאים שהבשילו , סגרת את הדלת , שקט בחדר, שלא ישאלו שאלות. ישבת עם הטלפון ביד – זוכרת כל ספרה במספר שלו, כאילו קודש מהול בהן - בספרות.

הן שלו – והוא לא שלך !

 

יש לך מה לומר לו , הכל כאמור מתוכנן בקפידה, וכמו תמיד את יודעת יהיו איזה משפט או שניים שיפתיעו אותך  ויכו בתדהמה.

ולא תצליחי אל מולם לענות לו – בתשובה מבריקה.

ובכל זאת – לחצת והטלפון חייג .

כבר עבר זמן מה משיחתכם האחרונה, את יודעת עוד פחות ממה שידעת בעבר.

 

הגעת ישירות למשיבון – את המומה!!!

 

מה זאת אומרת?! כולם היום יודעים להעביר את הטלפון למצב "שקט", מעטים המקרים בהם בני אדם מכבים את מכשיר הקשר שלהם מהעולם.

אולי ברח לחו"ל עם אהבה חדשה, אולי, אולי אין לו קליטה, הוא בטח בלי סוללה.

ספקולציות נערמות זו על גבה של זו. אבל הוא הבטיח שתדברו ...

אולי קרה משהו, אולי סבא שלו שחלה, אבל זה פחות הגיוני, כי אז מן הסתם היה אומר בקול מרוסק - שהוא שמח שהתקשרת אבל זה לא הזמן .

 

משיבון , ישר למשיבון???

צריך להוציא חוקים נגד סגירת הטלפון, מי שרוצה להיות לא זמין שיבקש מהחברה הסלולארית שתאמר את הסיבה. וזה בסדר מבחינתי שהמשיבון הכללי יאמר משהו כמו:  אני לא זמין – כי מצאתי אהבה.

 

טיפשה שכמותך! משהו בך נהרס, מבוזה. למה היית צריכה את זה. הרי המתנת שבועות מבלי ששוחחתם. למה היית צריכה את זמן התסכול הנגרר שנחת עליך בלית ברירה.

 

ניסית שוב, ושוב משיבון. אין מוצא!

או שתצאי מכליך או שתעשי חושך בחדר ותלכי לישון.

 

נשענת לאחור שומטת ידך עם הטלפון ביד.  אהה – צלצול .

את מתרוממת מדי מהר , אופס ! יש לך סחרחורת. אבל אז על הצג מופיע שמו של הידיד החדש זה  שהכרת דרך חבר משותף. הם היו בצבא או משהו כזה, את לא זוכרת כל פרט.

 

מגייסת קול נינוח – את עונה בלי חשק.

והוא רק התקשר לשאול לשלומך סתם כך בדרך חזרה מן העבודה.

ואת , מתנפלת כמעט על האוזן הקשבת שהשגת כמעט בלי מאמץ .

מה יהיה ? אני מאוהבת !

מתי זה ייגמר הסיוט של לרצות כל כך עד הכי עמוק – את המישהו הזה שסיפרת לו עליו כבר 20 פעם בערך.

 

אולי נצא לסרט הוא שואל אותך, תחליפי אוירה זה תמיד עוזר , נלך לאיזו קומדיה .

נו בואי – אני משלם.

 

ואת מסרבת כי את עייפה, יודעת בפנים שאם רק היה מענה בניסיונות החיוג הקודמים , וההוא היה מזמין אותך - לכל דבר שלא יהיה, היית כבר שם מחכה שיגיע , מתפללת שהפעם התכוון ליותר בהזמנה המיוחדת.

הרי את ממש מעדיפה , את הישיבה המרחמת הרפוסה על המזרון שלך עם טישו או שניים, וטלפון (או שניים) שבהם תספרי לכל מי שרק יואיל להושיט חצי אוזן:  שזה לא הגיוני! הוא רומז לך בלי סוף, וזו לא רק את שרואה את הרמז , יש לו קיום והוא מוחשי , וכל מי שהיה לידך חש במשהו שונה שהיה לו כלפיך. ואלה כבר לא רמזים – אלו מילים של ממש.

 

ופספסת עוד ערב, עוד סרט, עוד חיוך .

של אחר שנמצא שם , שיכול היה להושיט לך את ידו - ארוכה יותר ונוכחת. פחות מתלבטת, פחות רומזת וגם כשאינה אומרת דבר - היא אומרת הרבה יותר מכל המילים כולן.

 

הלוואי שנדע להרפות ממה שרפוי ממילא, ולאחוז ביציב, ליצוק לתוכו אהבה ורגשות, ולא לנתב אותם אל אלו שמצליחים אך בקושי - לענות!