נגמרו לך המבחנים ואיתם התירוצים – התחייבת לעשות בייבי סיטר לאחיינית הקטנה והמפונקת שלך. אמא שלה הפקידה אותה בידייך – האחות האחראית. ונתנה כמה הוראות . ולמרות שאת ממש נהדרת עם ילדים , הרגשת שהיא שכחה לציין פרט אחד חשוב – שמבחינתה הוא טבעי עד כדי שולי.

 

התינוקת החביבה והאהובה עליך – היא זו שתקבע את הלו"ז.

תכננת לצאת איתה , ואת אלופה של הערכת זמנים כמעט מדויקת,

(האיחורים – מכוונים זה איחורים אופנתיים) תכננת שבערך שעה תספיק לשתיכן להתארגנות כוללת.

 

הלבשת אותה – מבחינתך היא מוכנה, אבל מבחינתה אין שום סיבה שתניחי לה ותפני להתארגן בעצמך. היא בוכה ואת בנחישות לא תוותרי – זה לא זמן לפינוקים. והיא צווחת – מבקשת רחמים.

אז חשבת אולי לתת לה משהו ביד – אבל היא נחושה, כאילו אומרת לך את לא מתארגנת – אני לא רוצה.

אולי עוגייה או וופל – אבל אמא שלה הזהירה אותך שהבגדים של שילב יקרים – ואוי ואבוי אם יהיו שם כתמים. (ואת שמבינה בבגדים ויודעת ששילב זה המקבילה של "זארה" בעולמך) מכבדת ומחליטה להרים את הזאטוטה, ובכלי תחבולה שונים לנסות להתארגן תוך כדי הצחקה, השתטות וטונים גבוהים שלא ידעת שהגרון שלך מחביא שם בפנים.

 

והסיפור עוד ארוך והפרטים עוד מלאים – עיקרו של דבר, הגעת ליעד באיחור של שעה, ואף אחד לא כועס – הפעם זה לא האיפור שלך, הפעם זו הילדה.

 

ואז במסירת החזקה הרשמית אל גורם מוסמך אחר, את מודה נושמת לרווחה , כן את רוצה אחד כזה לעצמך , אבל כמה טוב שבינתיים לוח הזמנים שלך תלוי רק בך.

 

אנחנו מבקשים את השיתוף - אבל שוכחים להודות כל יום על העצמאות. 

אנחנו מייחלים לדור המשך – ושוכחים לנצל מתוך שמחה כל רגע שהוא מתעכב.

כמה כיף לעשות קניות – ולחזור הביתה רק כשרגליך שלך הן אלה שמתפקעות.

כמה טוב לעצור באמצע היום , לשתות אייס קפה ולקרוא עיתון.

כמה טוב להספיק להגיע לשיעורי הספורט , ולדעת לתכנן את השינוי הבא בחיים שלך.

 

כל החלטה על שינוי תלויים רק בנו.

בכח רצון, במוטיבציה, באהבה, אמונה והרבה שמחה שנשקיע וניתן בכל פעולה.

 

כל אדם זקוק לשינוי, כי הרי אין אדם מושלם. וכל שינוי שמצליח מוליד איתו המון שמחה. אם זו דיאטה או קידום בעבודה.

ודווקא במקום הזה שהשינוי שלנו תלוי רק בנו – באנרגיה החיובית הממלאת. במקום שבו אין כבלים מיותרים שימנעו או יעכבו את השינוי - אנחנו בוחרות להיתקע , מבזבזות זמן איכות של תקווה, שמחה, צחוק ואהבה. על דמעות ו"שביזות כללית" מהלבד .

 

והמסר מסופו של קיץ – ואולי לקראת שנה חדשה – הוא לשמוח , לעבוד על השמחה . והשמחה היא תוצר לוואי – של מימוש השינויים ומידת ההצלחה. של לעשות "למעני" ולמען הרגשתי הטובה.

 

מצחיק קצת ואירוני איך בזמן קסום שבו את הולכת לאורך חוף הים בזמן של שקיעה , את לא ממצה את הרגע , לא לוקחת נשימה. במקום לשכב על הגב, לעצום עיניים ולהירגע. אנחנו בוחרות לצוף בתוך פנטזיות על מה היה קורה אם היה איתי כאן אהוב, או שני ילדים שאוהבים מאד לרוץ.

ונעלמת מאיתנו השמחה הפשוטה שבשקט , ההנאה הצרופה שיש גם ב"לבד". ולא שבילוי משפחתי הוא לא דבר רצוי – מותר לערוג אליו ולעשות כל מאמץ שרק ניתן על מנת להגיע לשם. אבל בינתיים צריך בכל חוויה – למצות את הרגע – ללמוד גם ועל אף הלבד לקדש את ההנאה.

 

כי במקום שבו את מבזבזת שעות יקרות על מציאות דמיונית אוטופית רחוקה , תמיד תהיה שם בפקיחת העיניים  התרסקות או נפילה ללבד עצבני. לעומת המקום החווה , הנהנה והשמח שלוקח איתו מכל רגע – גם אם הוא לבדו – שינוי קטן ועוד חוויות נעימות שיוצרות כמו מין מארג מתהווה – מציאות שלווה יותר, מחבקת ונעימה.