אלי מקביל – זוכרות אותה ? הולכת לה ברחבי בוסטון היפה,  שרה לעצמה חצי בקול איזה שיר, כדי להתחיל את היום בצרה יותר אופטימית. דרך שהציעה לה הפסיכולוגית כדי להיות יותר שמחה.

 

ובמוצ"ש - כדורגל .

כל הבנים לא זמינים חוץ מהשנים האלה שזה לא מעניין אותם, אבל הם – מה לעשות - פחות מעניינים אותך.

מה גרם לי לאחרונה להיות מרותקת כך אל משהו, בלי להיות זמינה , בלי לכעוס משום דבר , פשוט להיות אדישה ???

מנסה להיזכר... ולמרות מאמץ של תאים לא מעטים, אני מגלה שהרגעים האלה נדירים, ספק אם הם בכלל קיימים .

מתי קרה לי לאחרונה ממש כמו הבנים, שהצלחתי לפתח לזמן מה אדישות מוחלטת לשאר העולם , ולרכז את כל כולי רק לדבר אחד שלא בהכרח טמון בו העתיד, או איזה קטע נדיר שכתב מישהו מלומד.

 

זה עצוב אולי לגלות כמה זה נכון, שהמחשבות שלהם באמת נודדות, והם חופשיים יותר מכל מיני טרדות. איך בתוך ארוחה (רוויות בנים) מתנהל דיון מעמיק על התערבות האל והבחירה החופשית , ומיד אח"כ חידון משעשע על "מבצע סבתא" וההתפתחות האחרונה בפרק של  "הנמלטים" בעוד עונה.

 

גם הם הלכו לישון לבד, אני מצטיידת בחצי נחמה כשאני נשכבת לישון. ומיד היא דועכת כי נזכרתי בעצמי פוסעת ברחבה של הקניון, בודקת (לעיתים קרובות מדי) את מצב הטלפון. ואת מידת הזמינות שלי – כי מי יודע מי יתקשר , ומה ירצה,  ואולי איזה ידיד יציע לשתות קפה?

 

וכמעט מתבקש להיזכר ביום ההוא שלמדתם יחד , והוא עייף למדי (שלא לומר גמור) מלילה נוסף ללא שינה בתקופת המבחנים, ואחרי שיצא ממבחן שהלך לא משהו בכלל. בכל זאת, הוא עומד, מדגים ומספר לך עם חיוך גדול שהיה שם על "גול אלוהי" שהבקיע אתמול שחקן שאהב והפליא לעשות באיזה חצי גמר במונדיאל.

ואת ממולו בטוחה עד כאב – שאם היית במקומו עכשיו , לא היית רוצה שום דבר חוץ מלישון חזרה, ולבכות לאמא שלך על המבחן הנורא.

 

שבעה מקלישאות ועוד נושאים מטורים נדושים, אני מגלה שיש בנו הבדל נוסף -  מהותי והוא מידת החופש הפנימי.

כאילו יש בנו – בנשים, איזה דיבוק  שממלא כל הליכה בקניון, או בדרך לעבודה. וצריך איזו פסיכולוגית שתשחרר את התודעה.

וזה מכה בנו שוב ושוב – הנה את שוב לבד!

והנה עוד זוג - שהולך יד ביד.

 

 

ואם חשבתי שרק אני מטורפת, אותו טיול בקניון הפריך מדי מהר את המחשבה המאבחנת. אפילו בחוויה הנשית הכי מובהקת של רכישת שמלה, חברה שאיתי עומדת מול מראה, חושבת איתי ובעיקר עם עצמה - מה היה חושב האיש הזה שהיא אוהבת  אם היה עכשיו עומד לידה.

 

והוא או כל אחד אחר, אני תוהה,  האם הוא בעמדו מול ראי בחנות, לבוש באיזה מכנס מחמיא, חושב עליה או על מישהי אחרת? על  מה ואיך היא תחשוב, האם תאהב ותיתן מחמאה?

או שמא, אם אין שם אותה – את "האחת" שחשובה לו עד מאד, פשוט אין עוד מלבדו, מביט במראה.

 

המסקנה היא פשוטה : יש בנו איזה הוויה עוטפת, מלווה (וסלחו לי על שאיני מתאפקת : אוסיף גם דפוקה). שלא מאפשרת חופש כשאת בודדה. כי כשאת רווקה – אז או שזה אהוב זמני שתמלאי איתו דקות פנויות, ותחשבי עליו בכל פעם שינגנו איזה שיר של בנות,  או שזה לבד דכאוני עד שבא לך לבכות.

 

זה כאילו יש שני קווים מקבילים שמתנגשים באופן תכוף מדי- האחד של חיינו ובתוכם : הסידורים , השמלות , וכמה תפילות. והשני שזור בו אינספור פעמים , משתלט, חושב, מדמיין , משחזר להפליא ורוקם כמעט בכח געגוע לאהבה ולתחושות.

 

ואני, בצעד בוטח ולא מחייב ,  מציעה התנתקות חד צדדית וכואבת.

מנתקת מחיי היומיום והמעשה . את המחשבות והעיסוק מהקשר של האיש שרציתי , והאיש שארצה, והדברים שאמר לי  ההוא ששתה איתי אתמול קפה. ולא שקו פרשת החיפוש הסתיימה לה. אלא שאני רוצה (כמוהם ממש) להתנתק אחת לכמה זמן , לא מאף אחד אחר , אלא מעצמי וכל מה ששתלו בי הרצונות , המשפחה , הדת , הגיל והסביבה .

מתירה את הקשרים השזורים של כל סיפור שהיה, של מקומות משותפים, של איזה קטע בחניה , של שנינו קונים את אותה עוגייה.

ומתחילה את אותן חוויות ממקום אחר וחדש.

מודדת את השמלות – בשבילי – ובשביל כמה מחמאות שאספוג  (אני מקווה)  מאיש חדש שלא הכרתי עוד