היא התלבשה יפה. החולצה המוצלחת, עקבים לא גבוהים מדי.

התאפרה בקלילות, וייבשה את השיער. ההכנות החלו בערך בשמונה. ללא ספק, יש לה דייט. ויתרת על המים החמים שעוד נותרו. אחרי הכול אוגוסט בחוץ, ולא אכפת לך להתקלח במים פושרים בשביל שהשותפה שלך תתחתן.

 

איחלת לה בהצלחה כשאת בפיג'מה מרוחה על ספה בסלון, שמחה שהערב את פנויה, נינוחה.

 

אחרי שעתיים היא חוזרת. לא עצובה לא שמחה. כצפוי, עוד דייט מהאינטרנט, כגודל הציפייה כך גודל האכזבה. הזמן לימד אותנו שכשדברים באים בקלות הם בטח פחות טובים מאלה שבאו עם מאמץ ועם הרבה עבודה או סבל.

 

היא יושבת מולך ומספרת. שהיה נחמד, אבל ברור לשניהם שזה לא זה. ואז במפתיע היא שואלת : "תגידי, את פנויה?" ואת אומרת "כן, כרגיל."

"טוב. תשמעי," היא מתפתלת, "אולי תצאי איתו? הוא לא נראה מדהים, אבל איש טוב כזה." והם הבטיחו לנסות להכיר אחרים האחד לשנייה.

מיד את שואלת, "מה? מה הוא עושה בחיים?"

"הנדסאי משהו," היא עונה לך, "אבל לא מתעסק בתחום, וגם לא ממש סיים את הלימודים. הוא עובד בתיווך או משהו כזה."

ואת מהססת ממשיכה, "ובן כמה הוא?"

"אהה 37.5," היא מסננת.

וואו. זה קצת גדול לא? אחרי הכול עדין לא חצית את קו השלושים והבטחת לעצמך לקבוע פער של מקסימום שש שנים.

"איך קוראים לו?" אולי שם יהיה משהו מיוחד. אהה היא נזכרת, "קוראים לו דוד כהן." רגיל, הכי רגיל שיש.

 

"מה עוד את יכולה לספר לי עליו?" את מנסה למצוא איזה זיק של עניין.

"הוא שקט בסך הכול," היא עונה לך, "לא מאד חכם , אבל רגיל כזה את יודעת."

כן, את יודעת מה זה רגיל כזה. אבל יאללה בתקופה של יובש או שפל, מסכימים לכול. אז הסכמת, והיא נתנה את הטלפון.

 

המשכת את המריחה מול הטלוויזיה, עדיין מודה על הערב השקט שהיה לך. ואז טלפון. אמא שלך. "את שומעת," היא אומרת, "פגשתי אתמול חברה, מישהי שאת לא מכירה. קוראים לה דבורה. (בטח גם היא לא ממש מכירה, אבל מילא). וככה יצא שדיברנו עליך," ואת חושבת נו בטח שייצא. כמעט ואין שיחה שזה לא עולה.

"על כל פנים," היא ממשיכה, "יש להם במשפחה איזה בחור שמתארח מדי פעם, והוא חמוד נורא, נראה מצוין. הוא מהנדס חשמל או בניין, נורא קלאסי אריסטוקרטי כזה. יש לו טעם מצוין ומיוחד מאד. הוא מלא בביטחון, חברה'מן מילים שרק אמהות עוד משתמשות בהן. נו תגידי, אז מה את אומרת?"

"בן כמה הוא?" את שואלת, "בן 32 או 33. לא מבוגר בהרבה ממך. נו תנסי, למה לא לנסות?"

 

ובאמת למה לא? הנתונים נשמעים סבבה, אבל כמה דקות קודם הסכמת לצאת עם הבחור "הרגיל" של החברה שלך, והבחור הזה – הוא כל כך מיוחד. ואומרים עליו כל כך הרבה דברים טובים.

 

ומה עכשיו תאמרי לה? שיש לך דייט עם מישהו ששותפה שלך יצאה איתו? ובכל זאת היא מתאמצת. טוב, תני לה את המספר.

את כבר תסתדרי עם שני הגברברים. שונאת לעשות את זה, אבל לפעמים חייבים.

 

למחרת, בין שיעור התעמלות לארוחת הערב, ישבת לרגע לנוח ולתכנן את חצי היום שעוד נותר. ואז משהו רוטט לך בתיק. את פותחת ומגלה מספר לא מזוהה על הצג,  מעניין מי מהשניים.

הרגיל או המיוחד?

 

"ערב טוב," הוא אומר לך, ואת משיבה בנימוס. "מדבר דוד," הוא אומר בשקט, "קיבלתי את המספר מ..." 

"כן כן," את קוטעת אותו ואומרת, "אני יודעת. זה בסדר."

"מה שלומך?" את שואלת, מנסה להסתיר אכזבה מתגנבת.

"בסדר, ואצלך?" מגלגל אלייך חזרה את השיחה, לא מוסיף שום דבר.

"אני סבבה," ענית, מנסה לגייס קצת חשק.

ואז שקט. "במה אתה עוסק?" את שואלת, כאילו לא חפרת לשותפה שלך מספיק בשאלות המשעממות האלה. והוא משיב ואומר בדיוק את התשובה שציפית לה. "ו...אתה בן 37 נכון?"

"כן," הוא משיב, "מה לעשות, ככה יצא!"

 

"כן," הוא עונה, "עליתי לארץ לפני די הרבה שנים."

אהה, אז מכאן השקט, את כבר מסווגת. נו בטח! איך יהיה לו ביטחון? כל מהגר מרגיש קצת זרות בארץ אחרת.

 

ואז הוא מפתיע ושואל שאלה, "תגידי, את מכירה את דבורה היטב?"

"את מי ???" את כמעט צועקת.

רגע רגע, בוא נעשה קצת סדר. רק אתמול הוא יצא עם שותפה שלך, וכבר שכח את השם. קוראים לה יעל, זה אפילו לא דומה לדבורה (מה נסגר איתו???) אם בגיל כזה הוא כבר סנילי, שירשום, שלא יעמיס על הזיכרון.

 

"דבורה, חברה של אמא שלך. את מכירה אותה היטב?" הוא נהיה קצר רוח.

היא חברה רחוקה כזו." ואת בהלם. שואלת את ההוא מלמעלה, אם זו עוד בדיחה על חשבונך או שיעור בדרך ארץ.

 

רגיל, מיוחד, זה לא באמת קיים במציאות.

מיוחד - זו הגדרה של אנשים לכאלה שהם אוהבים, ורגיל - זו הגדרה של מישהו שממש, אבל ממש לא מכירים.