הורים כ'גננים' ולא כ'פַסָּלים' \ שושנה הימן

 

במהלך התפילה הוא שמע בכי של ילד שהגיע מבחוץ. הוא הניח את המחזור ואת הטלית והלך אחרי הקול. הוא מצא ילד קטן יושב לבדו בפינה מחוץ לבית הכנסת. "האם אני יכול לעזור לך? אתה רוצה לספר לי מה קרה?" הילד בן ה – 6 נפתח וסיפר שהוא שיחק עם חבריו, הם זרקו אבנים והוא קיבל מכה קלה בפנים. הוא נפגע במיוחד מכך שכשסיפר על כך לאביו, הוא אמר לו שהוא 'לא רוצה לראות אותו'.

 בעלי ישב ושוחח אתו עד שהילד נרגע, ואמר שהוא מרגיש יותר טוב.

 

למה שזו תהיה ההארה החשובה ביום כיפור?!

 

ישנם אנשים שחושבים שההקשבה והקבלה של רגשותיו של ילד הן "סתם" תרגילים או מניפולציות. אין דבר הרחוק יותר מן האמת. ההקשבה והקבלה של רגשות מהוות את הבסיס החזק ביותר לשימור והעמקת ההיקשרות שלנו לילדים ומאפשרות להם להתפתח לפוטנציאל המירבי.

 

חשבנו פעם שילדים הם "לוחות ריקים" (טבולא רסא), שהאישיות שלהם לא נוצרה עדיין וממתינה לעיצוב, ראשם ריק והם ממתינים להתמלא במידע שאנו המבוגרים נשפוך פנימה. היו אפילו מי שטענו שילדים הם רעים מיסודם וצריך לזככם ו"לתכנת" אותם לטוב. ברוך ה', כיום כולם יודעים שההיפך הגמור הוא הנכון:

ילדים נולדים עם הפוטנציאל להיות מקוריים ויצירתיים, עם סקרנות לגלות את העולם סביבם, לחשוב אודות עצמם, לגלות את גבולותיהם, לכבד אחרים, לנסות דברים חדשים, לשאוף ולתכנן את העתיד, לראות את אפשרויות הבחירה השונות בחיים, למלא את בדידותם ביוזמות יצירתיות ולהתמודד עם המציאות.

 

ההורים דומים יותר לגנן, שיוצר את התנאים המאפשרים לצמח לצמוח ופחות לפסל שיוצר צורה מחומר דומם. הגנן לעולם לא ימשוך בשורשים של הצמח או בעלים שלו על מנת לזרז את צמיחתו. כך גם ילדים: הם אינם זקוקים שימשכו או ידחפו אותם.

 

אם אנו רוצים שמלוא הפוטנציאל של הילד יבוא לידי ביטוי, הוא זקוק לדמות משמעותית בחייו אליה הוא יוכל להיקשר (הורים!). הבעיה היא שבמקום להתמקד ביחסים עם הילדים, ההורים עסוקים ב"כיצד" להתמודד עם בעיות התנהגות. עיסוק זה אינו נותן מענה לצורך של הילד בהיקשרות ואפילו מאיימות על צורך זה. בהיעדר היקשרות, הילד יבלה את רוב זמנו בניסיון למלא את החלל שנוצר.

ניתן להשוות מציאות זו לילד שאחראי להשיג את  מזונו בעצמו, אך הצורך של הילד בהיקשרות הוא קריטי יותר מהצורך במזון! הבעיה היא שתרבותנו ממעיטה מערכו של צורך זה או אפילו מתעלמת ממנו.

 

 כהורים עלינו לוודא שלילדינו יהיה ביטחון מלא, שאנו נדאג לצורך שלהם להיקשרות.

על ההורה להוביל תמיד בחיזוק ההיקשרות של הילד. אם הילד עסוק מדי בחיפוש ההיקשרות, נוכל לשחררו מעיסוק זה אם ניתן לו יותר ממה שהוא מבקש. (גם מורים יראו אצל תלמידיהם יותר מוטיבציה, סקרנות וחשק ללמוד, כאשר הם יעמלו על יצירת היקשרויות עם תלמידיהם). כשאנו אומרים "לתת לילד יותר ממה שהוא מבקש", אין הכוונה לדברים חומריים. כשאנו נותנים יותר אהבה, זמן ותשומת לב – עם כל הלב – הילדים לא מחפשים אחר דברים חומריים. 

 

ילדה בת 8 אמרה לאמהּ: "אני אוהבת אותך". טון הדיבור שלה הזמין תגובה דומה, "גם אני אוהבת אותך". אבל הילדה הגיבה: "את לא באמת אוהבת אותי, אחרת היית אומרת לי את זה ראשונה!" האם צריכה לתת לילדה יותר ממה שהיא מבקשת: "האם אני אוהבת אותך?! בואי לכאן כדי שאוכל לתת לך את החיבוק הכי גדול שאני יכולה, מפני שאני אוהבת אותך כל כך שאין לי מילים כדי להגיד לך עד כמה!"

 

חזרה לסיפור שלנו מיום כיפור. כשאנו מראים לילד שאכפת לנו מרגשותיו, שאנו מתייחסים אליו ברצינות, מעניקים לו מזמננו ומתשומת לבנו בנדיבות, ומראים לו שברגע זה הדבר החשוב ביותר שאנחנו יכולים לעשות זה להיות אתו, אזי אנו מאפשרים לו להתפתח ולהיות האדם שהוא נועד להיות. אנו נחוש תחושת שלמות וסיפוק מהצלחתנו להגיע ללבו. זה מה שהילדים צריכים מאתנו.

 

לייף סנטר, אלקנה

המרכז להורות מקושרת

"כי ילדים זה לכל החיים

1599550777