"חן, בואי תראי. קניתי לך חולצה חדשה. הייתי היום ב' fox ' " אביטל הוציאה מהשקית את החולצה החדשה שקנתה לביתה. בדיוק באותה השעה, חן חזרה מהאולפנא לאחר יום לימודים ארוך ומייגע. "תודה אמא. איזה חמודה," אמרה חן והסתכלה על החולצה שהחזיקה אימה. השרוול היה שרוול 3/4.

חן הסתכלה במתח שקט על אימה, מפחדת מתגובתה לאחר שתגיד לה את דעתה. "אמא, אני לא אוכל ללבוש אותה. אורך החולצה אינו מתאים לי," אמרה חן. אביטל הביטה בתמיהה על ביתה. לפי מיטב זיכרונה, חן לא הודיעה על רצון להתחזקות שבגללו אינה יכולה ללבוש חולצה זאת. ואז הכתה בה ההבנה. היד. האצבעות.

"חן, את כבר בכיתה ט'. את לא יכולה להסתיר את המום הזה לעולם. הפסיקי. מה את ילדה קטנה? כך ה' ברא אותך ואת יודעת שלאף אחד זה לא אכפת."

"אמא, אינך מבינה אותי. זה מציק ומעצבן. הסתרתי את המום מתחילת השנה עד עתה, ואני לא אוכל ביום אחד לחשוף אותו." אמרה חן בעצבנות.

היא שונאת לדבר על כך, מפחדת שלא יבינו ולא יקבלו אותה עם זה. חושבים שזה מום כל כך פשוט 'רק שתי אצבעות קטועות מלידה'. 'ריבונו של עולם, הכל מאיתך וגם המום הזה שנתת לי. אנא, הראה לי את הדרך כיצד להתמודד. ההסתרה כל כך קשה לי. להקפיד תמיד למתוח את השרוול עד כף היד. איך ממשיכים הלאה? תן לי אומץ. ואמא...כל כך רצתה לשמח אותי עם החולצה. גם אותה אכזבתי, הו אלוקים!'

* * *

"יאללה חרשניות, צאו מהספר והמחברת שלכם. המתמטיקה תחכה. גם האנגלית לא תברח," צעקה רותם לחלל הכיתה. היא לא זכתה לתגובה. כל הבנות ששהו באותו העת בכיתה היו שקועות בלימוד. חן ישבה וניסתה לפתור בעיה בגיאומטריה, ללא הצלחה. היא התקשתה במקצוע הזה, והיה עליה להתאמץ יותר מכולן כדי להגיע להוכחה. צעקתה של רותם הוציאה אותה מריכוזה. 'אני יושבת על זה חמש עשרה דקות. אולי אעשה הפסקה קטנה ואצא לחצר.' בתקופה האחרונה נהגו בנות הכיתה לשחק משחקי כדור, וחן חשבה עתה להצטרף אליהן למשחק. היא קמה, סידרה את החפצים שהיו על שולחנה ויצאה מהכיתה.

"חן!" חיבקה אותה הילה, כאילו לא ראתה אותה שנה. חן החזירה לה חיבוק, ידעה עד כמה הוא כנה.

"יופי, עוד כמה 'פדלאות' הגיעו. עכשיו אנחנו יכולות לשחק נורמאלי," אמרה סמדר.

"מאיפה יש לכם כדור?" שאלה חן את סמדר. המורה שלהן לספורט נהגה תמיד לנעול את הכדורים בארון.

"היא שכחה אותו. כנראה מיהרה היום לעוד פגישה עם בחור," ענתה סמדר וגיחכה. הן תמיד ירדו בצחוק על נטע, המורה לספורט. היא היתה הרווקה היחידה מבין כל המורות באולפנא.

הן שיחקו במשך חצי שעה שנדמתה לחן כנצח. היא לא יכלה להשתחרר מהדמיון שהנה כל המבטים מופנים אליה, בכל פעם שנאלצה לתפוס את הכדור ביד שמאל, היד עם המום. היה נראה לה שבכוונה כולן זורקות אליה את הכדור.

'גם לשחק משחק נורמאלי עם חברות שלי אני לא יכולה בגלל היד שלי. ה', מה יהיה? אני לא מסוגלת להמשיך כך. קשה לי ההסתרה הזאת, אך עוד יותר יהיה קשה לי להראות לכולן.'  כל מה שרצתה חן כרגע  היה שהמשחק הזה יגמר ותוכל לחזור לבעיה בגיאומטריה. 'לאיזה מצב הגעתי שאני מעדיפה לפתור תרגילים במקום להיות עם חברות' הרהרה חן בכאב.

* * *

הבנות עלו לאוטובוס מפטפטות וצוחקות בקול רם, לא היה זה להן טיול שנתי ראשון, אך גרם להתרגשות ושמחה מחודשת כאילו באמת היה ראשון. במשך הנסיעה לגולן הן עלו על הספסלים צעקו ושרו.

"תגידי לבנות שלכן שתהיינה בשקט. אני לא מסוגל לנהוג כך," אמר הנהג בעצבנות לחרות, מדריכת הטיול שלהן.

"אם תספרי יום ועוד יום, יום ועוד יומיים," שרו הבנות בזיופים ובצעקות.

"בנות, תהיינה בבקשה בשקט. אין צורך לצעוק," ביקשה חרות במיקרופון בחיוך, אך אף אחת לא נענתה לבקשתה.

חן ישבה מאחוריה לבדה. הילה שהתיישבה לידה בתחילת הנסיעה קמה והלכה לשיר עם כולן ולחן לא היה מצב רוח לכך, ולכן נשארה יושבת לבד. היא הסתכלה בחוסר חשק מובהק על הנוף מחלונה, כשמדי פעם שלחה מבטים לחרות שישבה כמה ספסלים מלפניה.

מיד כשחרות הציגה את עצמה בפניהן ואמרה שהיא תהיה איתן במשך שלושה ימים, היא שמה לב שלחרות יש כמוה, שתי אצבעות קטועות, אך היא לא הסתירה אותן ולא התביישה בהן כמו חן.

'אני לא מסוגלת להראות לכולן, וחרות? גם לה יש, ואפילו לא ניסתה להסתיר. כשירדו שאלה אותה "תגידי, כך נולדת?"

חרות ענתה לה בחיוך "כן" קצר ואמיתי. ואותי הן אפילו לא יכולות לשאול כי הן לא יודעות. מסתירה, מפחדת להראות. אלוקים, מתי יהיה לי גם אומץ כמו לחרות? אני מרגישה כל כך כלואה נפשית בגלל זה.'

זיכרון ילדות הבהב במוחה של חן. הגננת צילה לימדה את השיר "עשר אצבעות לי יש", והיא התחילה לבכות מול כולם.

"חן?" קטעה את מחשבותיה הילה "למה את פה לבד ולא מצטרפת אלינו?" שאלה אותה והתיישבה לידה.

חן שתקה ולא הגיבה. מחשבותיה עדיין נשאו אותה אל ידה ואצבעותיה החסרות.

"חן?" שאלה שוב הילה בתמיהה. לא כך היא מכירה היא את חן, תמיד שמחה וביחד עם כולן ועכשיו, היא נראית לה עצובה.

'לספר לה?' התלבטה חן 'מה תהיה תגובתה? עכשיו לספר? מה זה קשור? אנחנו בטיול ואני לא יודעת אם שייך לספר על דבר כל כך משמעותי עבורי. אבל כל פעם יש לי תירוץ אחר למה לא לספר, אז אולי באמת כדאי שאעשה זאת עכשיו.'

חן שתקה כמה דקות והחליטה לספר להילה עכשיו. 'ה' תעשה שתבין.'

"הילה," אמרה חן והסיטה את מבטה מהחלון להילה.

'איך אומרים לה? איך מספרים?'

"תקשיבי, הילה, יש לחרות וגם לי האאא..."  מילים לחוד מעשים לבד. חן השתתקה שוב. 'למה? בסך הכל אני מספרת לה משהו שנולדתי איתו, לא משהו רע שעשיתי.'

"יש לי גם," אמרה חן. הרווחה שחשבה שתהיה לה אחרי שתספר להילה, חברתה הטובה, לא באה. אולי כי היא לא סיפרה אלא רמזה? אבל הילה חכמה ותבין לבד. היא לא מסוגלת להגיד, חבל, חשבה שיש לה את הכח לכך.

הילה לא הבינה. "מה"? אמרה בתמיהה. ההבנה הופיעה על פניה לאחר כמה שניות ולאחריו הבעת הלם.

"חן, יש לך שתי אצבעות קטועות ביד?" שאלה בשקט הילה. חן הנהנה, לא סומכת על קולה שאולי יישמע עצוב מדי.

הן שתקו כמה דקות והתבוננו ביחד בנוף.

'מזל שאנחנו בטיול ויש על מה להסתכל,' חשבה בדכדוך חן.

"אני אוהבת אותך כמו שאת, ולא משנה לי כמה אצבעות פגומות יש לך. את מדהימה, ואני למרות הכל כל כך מעריכה אותך," אמרה הילה וחיבקה את חן.

חן הרגישה שזה אמיתי, ומשום מה התחשק לה לבכות. הילה לא יודעת עד כמה זה קשה, אף פעם לא תדע.

האוטובוס עצר. הוא הגיע למסלול המתוכנן. חן ירדה מהאוטובוס מופתעת מעצמה וממה שהילה אמרה לה.

בעזרת ה', הטיול השנה לא יהיה סיוט כמו בשנה שעברה.

הילה יודעת והיא לא תתבייש לאחוז באבן שלא ליפול, ביד שמאל.

ואולי תדבר עם חרות על כך, שהרי היא תוכל להבין אותה הכי טוב מכולן. היא בטוח גם היתה בשלב כלשהו בחייה במצב זה. ההתמודדות עכשיו החלה. ההצגה הפרטית שלה הסתיימה, בהצלחה!