צחוק צחוק, אבל מאחורי כל בדיחה מסתתר עניין רציני. גם אם לא נעים להגיד את זה בקול, אין ספק שאצל הרבה רווקים ורווקות חולפת לפעמים מחשבה מפחידה בראש. 'איך, לעזאזל, אפשר להיתקע כל החיים עם אותו בן אדם?! ללכת לישון איתו בערב, ולקום לצידו למחרת בבוקר. לאכול איתו, לבלות איתו ולחיות יחד – לא שבוע ולא חודש אלא שישים שנה (!)...'

האמת, התחושה הזו ממש מובנת. השאלה הגדולה היא מה עושים איתה. ובכן, מתברר שיש בעולם גישות שונות לעניין.

הנצרות הקתולית סגרה מראש את הדיון כשקבעה שחתונה היא כביש חד סטרי. אין דרך חזרה. נישואים אי אפשר לפרק בשום מצב (עכשיו אתם מבינים למה כמרים ונזירות לא מתחתנים אף פעם?...).

הוליווד ברחה לקצה השני. אתה יכול להיות בטוח שגם כשהזוג הלוהט מכריז בקול נוטף רומנטיקה על אהבה טוטאלית "עד שהמוות יפריד בינינו", זה יחזיק לכל היותר עד הסצנה הבאה. מקסימום עד הפרסומות.

בעולם המערבי יש כאלו שגם כשנמאס להם מהזוגיות הנוכחית מעדיפים לא לפרק את החבילה (בגלל הילדים או כי פשוט אין כוח למשפט גירושין ארוך, מכוער ויקר). אז הם מתנתקים רגשית (מה שנקרא - גירושין אמוציונאליים). 'לחיות עם, להרגיש בלי'. את ה'השלָמוֹת' הם מחפשים מן הצד (יש מקומות ששם 'בגידה' זו כבר לא מילה גסה, ויש שאפילו מתפארים בזה).

יש כאלו שבכל זאת בוחרים להתגרש ואפילו פעמיים ושלוש, וכמובן לא שכחנו את אלו שבחרו מראש לחסוך את כאב הראש ולא להתחתן בכלל (שרת חינוכנו הנכבדה, למשל. מורת-העל של הדור הבא. אחרי שתי פרשיות גירושין העדיפה לא להינשא כלל לבן זוגה הנוכחי. אתם הבנתם את זה, ילדים?!).

אולי דווקא הזוג הראשון בהיסטוריה, יכול ללמד אותנו משהו בעניין. כשאדם וחווה התחילו את חייהם המשותפים בגן עדן דבר יוצא דופן יִיחֵד את הקשר שלהם. הם היו פשוט... היחידים. לאדם לא היו עוד נשים אחרות לפנטז עליהן, ולחווה לא היו עוד גברים אחרים להתיידד איתם.

מה זה עושה לחיי הנישואין? פשוט לא ייאמן. העוצמות, האושר והסיפוק שאפשר להפיק מזוגיות תלויות מאוד בטוטאליות שלה. בהתמסרות המוחלטת אל הקשר ואל הצד השני.

אלא שלגבר או לאישה המודרניים הדבר האלמנטרי הזה הוא כמעט בלתי נתפס. ובואו נודה על האמת. כולנו תקועים עמוק מאוד בבעיה הזו. אני לא מדבר רק על הציבור החילוני ששם מצוי שאדם מגיע אל החופה (בגיל 35...) עם ניסיון עשיר ורפרטואר מגוון של הַחֲבֵרוֹת מהתיכון ומהצבא, הידידות מהאוניברסיטה ומחדר הכושר ולא שכחנו את העמיתות מהעבודה. גם בחברה הדתית שאנו חיים בתוכה זה קיים. רובינו גָדַל בחברה מעורבת. צמחנו חשופים לטלוויזיה, סרטים ופרסומות. דוגמניות, כוכבניות ונשים יפות ניבטות מעל תחנות האוטובוס ושלטי החוצות. אי אפשר להסתובב ברחוב ביום קיץ סתמי בלי להחשף למראות מסוג שפעם היית מוצא רק על חוף הים. והבעיה הגדולה מכל - אנחנו פשוט לא מודעים איזו מכה אנושה כל זה נותן לחיי הנישואין שלנו (ולרווקים שבינינו בדרך החיפוש שלהם). גבר ממוצע מגיע הביתה אל אשתו כשבראש שלו יושבות עוד אלף ואחת נשים אחרות. יפות, מרשימות, מושכות. כולן יושבות לו טוב טוב בראש ועל הלב. עם כל המטען הזה להגיע הביתה ולהתמסר לגמרי לאשתו זה אפשרי בערך כמו לרקוד בלט עם מגפיים. האם אחד כזה יהיה מסוגל להתקשר לאשתו לגמרי "עד שהמוות יפריד ביניהם"? איפה?! יש מיליון דברים אחרים שמפרידים ביניהם. ההשוואות, החלומות והפנטזיות פשוט בלתי נמנעים. בקשר כזה – מבחוץ אתה רואה רק איש אחד ואישה אחת, אבל בפנים מתרוצצים שם המוני נשים וגברים. בלאגן שלם. להגיע ככה לקשר יציב, עמוק ומספק הופך למשימה בלתי אפשרית.

וכמובן, כל מה שאמרנו כאן על גברים, נכון (גם אם במידה פחותה מעט) גם לצד השני ביחס לנשים.

טוב, אבל מה האלטרנטיבה? אתם שואלים.

הכלל שצריך להפנים הוא פשוט: אהבה אמיתית תהיה רק אם אשתך תהיה האישה היחידה שלך, ואישך יהיה הגבר היחיד בעולמך. לא רק במציאות אלא גם בראש. בזיכרונות ובדמיונות. יועץ נישואים ותיק ומנוסה נתן פעם עצה לבחור שעמד לפני חתונה – "כשאתה מתחתן, תרגיש באותו רגע כאילו בא מבול לעולם והכחיד את כל הנשים חוץ מאשתך!". זה מצריך לשנות גישה וגם להיות מוכנים לשלם על זה מחיר. אך ככל שרף הנאמנות בין שני הזוג יהיה גבוה יותר גם איכות הקשר שלהם תהיה גבוהה יותר. לפי זה בגידה לא תהיה רק כשמנהלים רומאן עם אישה אחרת, אלא גם כלוטשים מבטים, מפלרטטים או מנהלים שיחות נפש ומפריחים חיוכים מלבבים לעבר מישהי שאינה אשתך (או לגבר שאינו בעלך ואבי ילדייך). לרוב האנשים היום הפתיחות והקלילות ביחסים בין המינים נראית מובנת מאליה, והמודל שציירנו עשוי להיראות דמיוני לגמרי. אלא שגם אהבת אמת יש להם רק בדמיונות...

ובסופו של דבר אפילו את ההתחדשות, הגיוון, וההתרעננות שכולם מחפשים יותר משנמצא ברוחב השטחי, נמצא בעומק. ספר הזוהר קובע שאהבה זו "נשמה אחת בגופים מחולקים". כשבאים בגישה ששנינו בעצם שני חצאים של אותה נשמה הדברים נראים אחרת לגמרי. כמו שלעולם לא נמאס לך מעצמך (למרות שלפעמים אתה באמת נודניק...), כך לעולם לא אמור להימאס לך מהחצי השני שלך. להפך. קיימת אפשרות להפוך את מרחבי הקשר שלכם למשהו ענק, אינסופי, שאפשר רק להעמיק ולהגדיל אותו עוד ועוד. מי שמצטער שלא קיבל עם בן או בת זוגו "פתק החלפה" כנראה שבאמת לא הבין מהי אהבה אמיתית.

 

לתגובות: yony@makshivim.org.il