כ"ב ניסן תשס"ז. יום המימונה – חג האמונה. לאוויר העולם מגיח לו בקול תרועה רמה בני השישי.

הדרך הביתה מבית החולים עוברת בהתרגשות רבה, ותינוק חדש מצטרף למשפחה. יורדים מהאוטו ופתאום במערכת הקריזה "צבע אדום". רצים לממ"ד (לא, לא ממלכתי דתי אלא מרחב מוגן דירתי), מחכים לנפילה. "בום". ברוך הבא לשדרות, ילד מתוק שלי!

ערב ראש השנה תשס"ח, ואנו מונים פה בשדרות שבע שנות קסאמים, שבע שנים של חיי מוצב, שבע שנים של הפקרת עיר ואם בישראל לקפריזות של מחבלי בית חנון. שבע שנים בהם ליווינו למנוחת עולמים שנים עשר תושבים זקנים, מבוגרים וילדים. שבע שנים בהם אנו מתמודדים עם פצועים גופנית פיזית ונפשית, למרות שבחדשות מדווחים "לא היו נפגעים ולא נגרם נזק..." שבע שנים בהם אנו מתמודדים עם פחדים של ילדים, חרדות ותסכולים.

במלחמה על גוש קטיף לקחו תושבי שדרות חלק גדול במאבק, גם בשל הערבות ההדדית וגם בגלל שידענו שאנו עתידים לשלם את המחיר. לא ידענו אז עד כמה... ובכל זאת אנו זוכים פה בשדרות לומר יום יום תודה מיוחדת לקב"ה "על ניסך שבכל יום יום עימנו". על ההשגחה הפרטית שכאילו שייכת רק לנו, על הניסים הגלויים שאנו חווים פה, על ההתעוררות הגדולה שיש בקרב התושבים, על הלבבות שנפתחו להתקרב לעבודתו יתברך, על כך שאנו כמו רבים וטובים בעם ישראל נבחרנו להיות חוליה בשרשרת הנצח של מסירות נפש למען ארץ ישראל שנקנית בייסורים.

בערב ראש השנה נתפלל כולנו, שהקב"ה יאיר את עיני מנהיגינו לקבל החלטות אמיצות ונכונות הנובעות מגבורה יהודית, המתקבלות בעוז ובעוצמה.

כ"ט ניסן תשס"ז. ברית המילה של בננו. אנחנו מתעקשים לקיים את הברית בשדרות למרות לחץ המשפחה. בסופו של דבר כולם מגיעים. "קיים את הילד הזה לאביו ולאימו ויקרא שמו בישראל עמי-חי". אף על פי כן ולמרות הכול, דווקא כאן – בשדרות!