חשבון נפש מיוחד\ א. ליברמן, בית אל.
אומרים שאני מיוחדת, אמא. למה בעצם מכנים אותי ואת חבריי מיוחדים? איזה ייחודיות יש לנו יותר מאחרים?
לדעתי, אני כמו כולם. גם לי יש שתי עיניים, שתי רגליים, שתי ידיים ולב אחד. אני רק מעוניינת שתדעי, אמא, שמסתכלים עליי תמיד כשאני עוברת ברחוב. אפילו מתרחקים ממני לפעמים. אני רק רוצה שתדעי, אמא.
בכל זאת אם אנחנו מיוחדים, זה אומר שצריך לתת לנו יחס מיוחד, לא? כלומר, יחס כראוי ומכבד, אבל במציאות זה נראה לי אחרת. מדביקים לי ולחבריי כינויים לא נחמדים במיוחד, חלקם מעליבים ואפילו פוגעים. קוראים לנו משותקים, בעלי תסמונת, נכים והמזעזע מכול- מפגרים.
אבל אני שואלת אותך, אמא, למה? אם אנחנו מיוחדים למה מכנים אותנו במין שמות שכאלה? האם בגלל שאני וחבריי מיוחדים שמתם אותנו בהוסטל עם מדריכה צמודה, אוכל כיד המלך, טלפונים חופשי, סדנאות כמו ב"הוטל"?
אני מנועה מלהסביר איך צצה במוחי המחשבה שאולי זה בשביל להרחיק אותנו מהחברה. אני דוחה אותה על הסף. זו מחשבה שאינה מתקבלת על הדעת. אני יודעת, אמא, שאת אוהבת אותי בכל לבבך. החיבוק, הנשיקות והיחס יכולים להוכיח זאת.
המשפחה שלנו הרי אוהבת אותי ולא תרצה לעולם לנתק קשר. כך גם כל המשפחות של החברים שלי בהוסטל ובמקומות נוספים. נכון שהאחים שלי אוהבים אותי?
על כל פנים, לפעמים נדמה לי, אמא יקרה, שהחברה להוטה במודע להרחיק אותי ואת חבריי מאיזו שהיא סיבה. כשאנו יוצאים לגן חיות או לכל מקום אחר, אנו מכונסים כקבוצה אדוקה וסגורה כאילו דואגים בכוונה שנישאר קבוצה מיוחדת בתוך עצמנו, ולא חלילה נתפזר ונתערבב בין כל האנשים. פעם ברחתי מהקבוצה ו"שילמתי" על זה מחיר לא נעים, המדריכה צרחה עליי ללא הרף. ולמה כשאנו הולכים לבריכה אין אף אחד מלבד הקבוצה שלנו? ולמה הפעילויות תמיד מתקיימות בהוסטל ולא במקום ציבורי עם עוד אנשים?
אני מודה שגם כשאני עם המשפחה יש לי רגשות מעורבים כל הזמן. מצד אחד כשאני מגיעה הביתה בסופי שבוע אני זוכה להפגנת שמחה והתלהבות מכל בני הבית, ובמיוחד ממך, אמא, אבל מצד שני אני מרגישה באיזה שהוא מקום שהמשפחה מעדיפה לשמור על קיומי בדיסקרטיות מסוימת.
אני נמצאת בבית כל סוף השבוע מבלי להוציא עפעף החוצה. ההסתגרות הזאת מעיקה ולא נעימה במיוחד. תגידי, אמא, אתם מתביישים בי? לא הגיוני שזו הסיבה. גם אותה אני שוללת על הסף. הרי אני ילדה מיוחדת אז למה שלא תשוויצו בי כלפי חוץ, כשתצאו איתי לאיזה גן או לבית כנסת להתפלל או אפילו לסעודה שלישית של השכונה? אני בטוחה שיהיו כמה אנשים שישמחו מאוד לראות אותי ולשוחח עימי על מה שעובר עליי ועליהם. מה את אומרת, אמא?
אני רוצה שתדעי, אמא, שאת תישארי תמיד גיבורה בעיניי והאור בחיי. אני לא אשכח איך הלכתי לאיבוד באיזו עיר ערבית לפני פרוץ האינתיפאדה, כשהלכת את וחברותייך לקניות. ואת, אמא גיבורה שלי, חיפשת אותי בכל סמטה וסמטה בעיר עד שמצאת. הפגנת אומץ מפליא בכדי למצוא אותי, על כך אני אומרת לך תודה ענקית.
אמא, השאלות אלה עולות במוחי מדי פעם בפעם. את השאלות הללו אני שואלת רק אותך בלי לשתף אחרים בינתיים. מקווה שלא ירחק היום שאמצא את התשובות לשאלות אלה. אולי את תמצאי בשבילי את התשובות לשאלותיי. אני צריכה הסבר. מגיע לי. אני מיוחדת, לא?!
.jpg)
בטעינה...
