ישנם ימים שכאלה שבהם מתגנב לי ללב אותו יצר קטן וטורדני שלא מרפה עד שאני נכנעת לו ומספקת לו את הסחורה המבוקשת בדמות ליטרת הרכילות העולה כפורחת בגן השעשועים השכונתי.
כאן, בשעת בין ערביים כשהשמש תלויה כבר על בלימה והאמהות באות על עגלותיהן וטפן לקנח יום של מרוץ מטורף אחרי משאבים מתכלים והולכים של זמן, כוח, מוטיבציה, רעיונות ומה לא, אני מתחזה כקוראת עיתון או ספר, לעיתים כסורגת מסורה או סתם כאורחת נוטה לנוח קמעא ומפעילה את האיבר החיוני לשעה זו, האוזניים. כך נקלטות להן באנטנות של האפרכסות שלי פנינים של ממש בעניין המשותף לכולן והמעורר עניין והתרגשות רבתי: החמות.
"בשבועות התארחנו אצל חמותי," פוצחת מי שבמשך השיחה תכונה בידי חברותיה בשם ריקי. "גם גיסתי הגיעה עם המשפחה. חמותי לא יכולה אף פעם להזמין רק אותנו. תמיד היא מארחת יחד איתנו גם את הבת היקרה שלה עם ילדיה השובבים." "נו, יופי!" מגיבה מיד אחת שכרסה מעידה שהיא או לפני לידה או אחריה, "אז מה הבעיה? פניה של ריקי מאדימות "מה הבעיה?!" והיא יורה חיצי רעל מושחזים היטב. "את החדרים הגדולים, המרווחים והמאובזרים היטב היא, כמובן, נותנת לבת ולילדיה, ואילו אנחנו נאלצים להידחק בחדר אחד בצפיפות.
מהעבר השני של המגלשה הנושקת לארגז החול עולה פתאום קולה של מי שתינוק תלוי לה במנשא, והיא בולמת את גלישתו של זאטוטה המתולתל.
"הייתי מוכנה להחליף את חמותך בחמותי," היא מתריסה. "חמותך לפחות מתייחסת אלייך, משוחחת איתך ומגלה יחס חם לילדים שלך, אבל חמותי?! מזמינה אותנו רק כשכבר אין ברירה ולא נעים לה, אחרי שהבנות שלה כמעט גרות אצלה בקביעות, וכשאנחנו כבר באים היא לא מפסיקה להסתודד עם הבנות, לצחקק איתן ולדבר איתן ברמזים המובנים רק להן. והילדים שלהן הם, כמובן, יותר מחונכים, יותר ממושמעים, יותר מנומסים ונותנים כבוד לסבא-סבתא."
חבורת הנשים נראית מהזווית שלי משועשעת למדי בתהליך שחרור הקיטור הקבוצתי הזה. הן צוחקות בקול גדול למשמע הסיפור התורן המככב על במת תיאטרון החיים שלהן, מציעות רעיונות להתמודדות ולא מפסיקות לנסות ולשבור את שיא "הקלעפטיות" של החמות הפרטית שלהן.
"האם שמעתן פעם על סבתא שמפלה בין הנכדים שלה?!" נזרקת לפתע שאלה, ספק רטורית, ספק רצינית. כל העיניים מופנות באחת אל דמות שברירית וענוגה המערסלת תינוק שמנמן שזה עתה סיים סעודת מלכים מתוצרת אימו יולדתו. "חמותי קונה בגדים רק לילדים של הבת שלה, ואילו לילדים שלי היא מביאה בגדים שנכדיה מצד בתה כבר לא לובשים. כשנשאר רק מעדן אחד במקרר, תמיד יזכה בו הנכד שהוא לא של בנה וכלתה. גם כשפעם בשנה אנחנו מבקשים סיוע בשמרטפות אין לה זמן, אין לה כוח או אין לה משהו שהמציאה באותו הרגע, אבל כשהבת שלה רק רומזת היא קופצת לדום ומיד מתייצבת עם סלים עמוסי תבשילים ומאפים." "ובעלך, שהוא הבן שלה, שותק? " לא מתאפקת העגלגלה שלא הצלחתי לאבחן אם היא בטרום או בפוסט לידה.
"בעלי?" עונה הדקיקה בשאלה וניכר בה שהיא נבוכה, "הוא מסכן אפילו יותר ממני, כי אישה אפשר לבחור ואפילו להחליף בשעת מצוקה, אבל אמא?!"
.jpg)
בטעינה...
