צלצול הטלפון פילח את שלוות שעות הלילה המאוחרות. היה זה עיתוי השמור בדרך כלל לבני משפחה או לחברים קרובים, אבל הקול מעבר לקו לא הותיר ספק: אישה לא מוכרת שצליל קולה הסגיר מצוקה. אחרי התנצלות ארוכה, על השעה, על הטרחה, על הפלישה הלא קרואה לטריטוריית חיי. היא ביקשה לשתפני בחוויותיה הבלתי אפשריות, לדבריה, ובסיפורים מהחזית שקריאותיה אינן מסתיימות בשום הפסקת אש, ועדת פסגה, שלום אמיתי קר או מדומה. אני "חייבת לדבר איתך על חמותי," אמרה המחייגת באישון ליל, "אולי ממך תבוא הישועה," הוסיפה. ואני התמלאתי מיד בחרדה מגובה הציפיות והתקוות שהוטלו באחת על כתפיי הדלות. בטרם התעשתי ובחרתי מילים המבקשות להרגיע ואולי גם להודיע על טעות במספר, היא הצהירה לתוך השפורפרת בנחרצות, "אני פשוט לא יכולה יותר עם החמות הזאת. אני עומדת להציג לבעלי אולטימאטום: או אימא שלו או אני!" האמת?! דרמות אני דווקא מאוד אוהבת, אבל בעיקר כשהן בספר טוב או בהצגת תיאטרון מרגשת. ואילו כאן בעיתוי הזוי ועם אלמונית מעבר לקו ניסיתי לחשב במהירות מה התפקיד שלי בהצגה הזו. החלטתי להיות העורכת, זו עם המספריים שחותכת סצנות ומדביקה אותן מחדש כראות עיניה. "תראי," לחשתי לעברה בדרמטיות מהולה באמפטיה, "אני מבינה שקשה לך מאוד. אני שומעת שאת מרגישה שהגעת למבוי סתום ביחסים עם חמותך." "נכון. זו בדיוק ההגדרה," היא זרמה איתי כשהיא נאחזת בקרש ההצלה תוצרת בזק, ואילו אני חיפשתי קרש הצלה שירחיק ממני את פתרונות האינסטנט שביקשה האלמונית הפולשת לחיי בלי התראה מוקדמת. בנימוס תקיף הצעתי לה ששתינו נישן על זה (כל אחת לחוד) בלילה ונקום מחר בבוקר עם שיר חדש שיציל את הבן-הבעל מ"משפט שלמה" העכשווי בווריאציית האימא או הרעיה.
ויהיה ערב ויהי בוקר והבחורה שוב על הקו.
לאחר שעה ארוכה של תיאורי עלבונות, ויכוחים והשפלות דו סטריים אני שולפת את הנשק הסודי שלי ומספרת באוזניה את הסיפור הבא:
שני אנשים יצאו לדיג. האחד ותיק ומנוסה, ואילו השני צעיר ואינו מנוסה בדיג. בכל פעם שהדייג המנוסה תפס דג גדול הוא הכניס אותו לצידנית מלאה קוביות קרח והמשיך להטיל את החכה למים. ובכל פעם שהטירון העלה בחכתו דג גדול, הוא זרק אותו חזרה למים. הדייג הוותיק הביט בסקרנות גוברת והולכת באיש הצעיר שלצידו, וראה אותו חוזר על מעשהו שוב ושוב. בסופו של יום פנה הדייג המבוגר לרעהו הצעיר, "למה אתה מחזיר למים את הדגים הגדולים ושומר לעצמך רק את הדגים הקטנים?" "זה פשוט מאוד," השיב החדש, "יש לי בבית רק מחבת קטנה, והדגים הגדולים לא מתאימים לה". שתקתי רגע, לקחתי נשימה עמוקה ואמרתי לגברת הצעירה שמעבר לקו הווירטואלי. "גם אנחנו בדיוק כמו הדייג זורקים מאיתנו הזדמנויות, חלומות, אפשרויות שנקרות בדרכנו. זו לא המחבת, זו האמונה שלנו בכוחנו להתמודד עם אתגרים. גודל המחבת הוא תירוץ. חמותך היא ההזדמנות הבלתי חוזרת שלך לבדוק את גודל המחבת שלך, את טיבה ואיכותה. התבשיל יצא אחרת אחרי הבדיקה.
היא הבטיחה לישון על הסיפור ולחזור אליי אחרי הבדיקה. אני עדיין מחכה לצלצול. בינתיים, אם החמות קוראת שורות אלה, כדאי וראוי שגם היא כמו כולנו תבדוק את המחבת שלה. אולי גם היא השליכה עד היום המון "דגים" גדולים מדי בחזרה לים.
.jpg)
בטעינה...
