שלום לך, כלתי היקרה.

 

אני יודעת שאת אולי מרימה גבה או שתיים, וכשאת קוראת את הכותרת, את מציצה לשוליים לוודא שאכן אני, חמותך (היקרה?) חתומה על הדברים. אני גם יודעת שאת עוזבת עכשיו כל שסובל דיחוי כדי לקרוא, תחילה ברפרוף ואח"כ בעיון, תוך חיפוש מה שמסתתר (אולי) בין השורות וגם מעל ומתחת למילים.

 

"אומר זאת מיד, למען הסר ספק אפשרי ועליית מפלס המתח או לחץ-הדם, שאין הדברים באים לשמש ככתב אישום או רשימת טרוניות, טענות ומענות. ההיפך הוא הנכון! דפי לוח השנה החולפת הנתלשים במהירות בענפי העצים לפנות בוקר וערב וצליל פיוטי הסליחות הם האחראים לשורות הבאות. וכן, גם שנות חיי המצטברות והולכות. הניסיון שנצבר במעשים וגם במחדלים. הרצון לראות את הנולד ולא להיות חכמה בדיעבד. ההתבגרות שאינה תלויה תמיד בתאריך הלידה הנרשם בתעודת הזהות, ובכל זאת נושאת עמה מטענים של איפוק, ויתור, עצימת עין (לעיתים גם שתיים), הבלגה, דחיית סיפוקים, רגישות ועוד כהנה וכהנה מיומנויות חיים. כל אלה ועוד הביאוני ליטול עט ונייר לבן, כראוי לדף חדש הנפתח בראשיתה של כל שנה, ולכתוב לך כמה מלים היוצאות מן הלב, בתקווה שגם יגעו בליבך שלך. כמו שאת יודעת, זכית (מקווה שגם את מסכימה עם הביטוי) להיות כלתי הבכורה. אותך הובלתי יחד עם אמך היקרה לחופה. את היית זו שעמה סבבתי אני, לראשונה מאז נישואי שלי שבע פעמים סביב בני, החתן. אתך ובשלך עשיתי את צעדיי הראשונים במוסד החמות, ובאמצעותך ניסיתי, ואיני יודעת עד רגע זה אם עלה בידי, לנפץ את המיתוס הנלוז של השוויגער הקלאפטע, זו המתקנאה בצעירה שזכתה בבן יקיר שגידלה וטיפחה.

 

את היית בשבילי כמו בת או בן בכור, עליהם עושים אנחנו ההורים הצעירים, חסרי הניסיון והביטחון את צעדיהם הראשונים בתחום. בד"כ הדרך הזו עתירה ורצופה שגיאות הנובעות, בעיקר מרוב אהבה ודאגת יתר. גם אני ניסיתי להיות תמיד הכי-הכי בסדר, אבל לפי אמות המידה שלי. היום לאחר שנים וגם לאחר ניסיון עם חתנים וכלות נוספים, אני מבינה שלא כל מה שאני מצאתי לנכון לעשות, לומר, לקנות, להעיר, להגיב, לבקר או אפילו להימנע מכל אלה, היה הדבר הנכון במקום הנכון ובעיתוי הנכון. הבנתי, ולעיתים בדרך הקשה, שחייך עם בני הם חייכם שלכם ע"פ הצרכים, הערכים והקדימויות שלכם ולא שלי. שאופן גידול וחינוך ילדיכם, נכדיי, גם אם לא תואם את הדרך שבה גידלתי אני את ילדיי הוא לגיטימי. שהבית לא אמור להיות מוזיאון אלא מקום מגורים שוקק חיים, רעש, בלגן ואפילו לא מבריק ומתוקתק תמיד. למדתי גם מה אפשר, צריך וראוי לומר ובאילו נושאים להשאיר את הדברים ביני לביני. למדתי להכיר מה משמח, מה מרגיז, מה מפתיע ומה מרגש. אני מקווה שגם את, בזמן המועט שנשאר לך אחרי העבודה בחוץ ובבית והעמידה על משמרת גידול הילדים, למדת גם לקרוא אותי.

 

בשעה זו של טרם נעילת שער על השנה שחלפה ופתיחת שער של זו החדשה, רציתי שתדעי, שלמרות שלעיתים היה נדמה לך (ובצדק בד"כ) שדברים אינם לרוחי, שאולי נפגעתי, כעסתי, נעלבתי וחשבתי שהיה צריך להיות אחרת. שכל זה בא ממקום של "את אשר יאהב יוכיח" כמו שאמר החכם מכל אדם. הרי שמעת אותי לא פעם אומרת שאני לוקחת ללב רק אנשים משמעותיים בחיי, את כל היתר אני פשוט מעבירה הלאה מבלי שיצרבו לי את הדיסקט, ואת הרי יודעת שאת מאוד משמעותית בחיי, כאדם, כרעיית בני וכאם נכדיי.

 

לפני ימים אחדים הזדמן לידי קטע כתוב כלבבי:

"יש מקומות שאתה עובר בהם

מביט לצדדים וממשיך הלאה.

יש אנשים שאתה פוגש בהם

מחייך קלות וממשיך הלאה.

אבל יש, לא רבים כמובן,

רק כמה מיוחדים.

מקומות שאתה עובר בהם ונשאר

כי טוב לך וחם.

ואתה נקשר ואוהב,

והם ממשיכים אותך עמוק עמוק בלב".