ראשית, נעים לשוב ולהיפגש עם המדור, עם הקוראים ובעיקר תודו... עם החמות. כי כמו לא מעט דברים בחיינו שנדמה לנו שאי אפשר אתם, שהם לא מה בדיוק שחשבנו, שאצל אחרים זה ממש יותר טוב וש"למה לנו זה תמיד קורה", גם החמות היא דמות שאף-על-פי-כן אי אפשר בלעדיה.

וכמו בכל פגישה מחודשת ומרגשת שיש בה טעם מתוק של געגוע, גם אנחנו מבקשים הפעם להתרגש ולרגש...את החמות. מגיע לה (גם אם לא תמיד, לפחות, לפעמים!)

 

את בודאי מתפלאת לקבל ממני מכתב בכלל ודברים שכאלה במיוחד. סוף-סוף אנחנו מכירות כבר לא מעט שנים. שנים טובות יותר או פחות בהיסטוריה המשפחתית ובין שתינו. במשך הזמן למדנו להכיר זו את זו וגם על נקודות התורפה. נכון, היו ימים של תחושות (מצידי לפחות) שאני לא "כוס התה" שלך ושלא ל"ילדה" הזו התפללת, והאמת שגם אני הרגשתי לא אחת שגם את לא בדיוק כוס הקפה (או השוקו) שלי. אני זוכרת שיחות בבית הוריי שנהגו לומר כי על החתן או הכלה המיועדים להתבונן היטב בהוריו, או הוריה, כי "מתחתנים לא רק עם הבחור או הבחורה אלא גם עם ההורים והמשפחה. אבל אז, בימים הרחוקים ההם של טרום נישואין כשליבי, מחשבותיי, תוכניותיי וחלומותיי התמקדו רק בבנק שהפך לבעלי. בימים ההם את היית רק דמות רקע, מישהי נחמדה מאד שמשתדלת, חביבה ומבטיחה. כך בוודאי הצטיירתי גם אני בעינייך, ואין ספק בליבי שגם את גילית בי הפתעות לא צפויות שהיית מוותרת עליהן אילו בידך הדבר.

כעת, את בוודאי לא מפסיקה לשאל את עצמך, מה פשר שורות הפתיחה הללו. אולי את אפילו מדלגת במהירות כדי להגיע לשורת המחץ, כי מה יום מיומיים?! ממתי עורכים שחנ"שים (שיחות נפש, בלשון ימינו המקוצרת והמזופזפת) עם חמיות? ועוד סתם כך באמצע הקיץ ?! באמצע החיים?! אז זהו שהגיע רגע האמת בו הרגשתי שאני חייבת לשתף אותך במה שעבר לי בראש לפני ימים אחדים.

ו"הסיפור" הוא פשוט ואולי לא כל-כך. ובכן, כידוע לך, נסעו ילדינו הנשואים למספר ימים מעבר לים והפקידו בידי ובידי בנך שיחיה את נכדינו הקטנים, נינייך שיחיו, ממש כמו שאנחנו נהגנו לעשות לפני שנים עם ילדינו שלנו. אז היינו מתייצבים בביתך עם ערימות של בגדים, צעצועים, תרופות, מוצצים ורשימות לשימוש בשעת חירום. מפקידים בידך את הזאטוטים ונוסעים לנופש, לחופש, לכנס, לוועידה או ...מה זה משנה בעצם לאן?! כשחזרנו הבאנו אמנם שי קטן ושמענו כמובן, את ה"לא הייתם צריכים לבזבז עלי כסף." ו"הילדים היו נפלאים, ממש מלאכים." אבל אחרי זמן הסתבר שכל הניסים והנפלאות התרחשו, ואת כמובן עמדת בכולם בגבורה ובאהבה אין קץ.

עכשיו, לאחר ימים בהם התנסיתי אני בחוויה הזו של שמרטפות בת מס' ימים ארוכים (ובעיקר לילות שלא הסתיימו), כשאני מתחילה להבין מדוע הקב"ה מגביל את גיל הפוריות ומשאיר לסבים ולסבתות תפקודי גידול נכדים לפרקי זמן קצובים בלבד, איני יכולה שלא להתמלא הערכה ואפילו הערצה ליכולת המופלאה הזו שלך להיענות תמיד לכל הפקדת האוצרות ב"חשבון" שלך למרות הגיל המתקדם והולך ולמרות תעלולי ילדינו השובבים. כן, זה המקום להכות על חטא שלא תמיד ידענו להכיר בהקרבה העצומה הזו שלך ולהוקיר לך (ולבעלך היקר כמובן) תודה וטובה. עכשיו יותר מתמיד אני מבינה לאשורו את "עד שתגיע(י) למקומו(ה)". חשבתי שאחרי שאנוח מספר ימים וגם אחזיר את ביתי למצב של "חדש כקדם" תוך שיקום הנזקים, הדבר הראשון שאני באמת רוצה זה לכתוב לך כמה מילים המנסות לגעת ולבטא את הערכתי הרבה. נכון שיכולתי לעשות זאת גם בבית-קפה קטן וחביב כמו שאת אוהבת, אבל חשבתי שמכתב יישאר לתמיד ואפשר לחזור ולקרוא בו ושוב להרגיש ולהתרגש. אז עכשיו אחרי שכתבתי את זה אני מרגישה שהחזרתי חוב קטן, אם כי עדיין נשארה ריבית ענקים שאני חייבת לך על הכול, אבל את זה נעשה כבר בבית קפה קטן, פנים אל פנים.