לילות ארוכים התחבטה אביגיל בשאלות שלא נתנו לה מנוח. עתים שידה נשלחה אל חוגת הטלפון בציפייה למענה של חברתה הטובה רחל, זו שתמיד ידעה להגיד את הדבר הנכון במקום הנכון, בעיתוי ההולם ובמינון המדויק. אבל לפני הספרה האחרונה נהגה להניח את השפופרת והייתה בוחרת לשוב ולדחוס לכספת הפנימית של מחשבותיה את ההתלבטויות. פעם אפילו העזה בינה לבינה להרהר בשאלה - מה הייתה היא עצמה עושה אילו מישהי, נניח גיסתה המיועדת, הייתה מזמנת אותה לשיחת נפש של נשים בפאתי בית קפה קטן וחביב? ובאותה שיחה שנותרה רק במוחה הקודח, פרי דמיונה היצירתי, הייתה היא, צעירה כבת שני עשורים, שומעת מפי סמדר שהיום נשואה לאלחנן אחי בעלה כמה תיאורים הזויים על חמותה...

 

-רציתי שתדעו כי צודקים אלה שאומרים שמתחתנים לא רק עם בן או בת הזוג, אלא גם עם ההורים שלהם -  כך סמדר בסרט הווירטואלי שרץ לאביגיל בראש.

- ואני שכבר מנוסה בסיפור הזה, חשבתי שכדאי שתיקחי בחשבון שמאחורי אביר חלומותיך ניצבת אמא שלו, ובמקרה זה זו אינה סתם אמא. זו מישהו ששולטת בחיי הבנים שלה גם אחרי שהם מצהירים "הרי את מקודשת" לבחירת לבם.

"מה זאת אומרת שולטת?!" אביגיל הצעירה והלא מנוסה (בחיי זוגיות ובענייני חמיות),  מבקשת להתחיל להבין וכבר מתפרצת לעברה סמדר בשלל דוגמאות. משנתה בנושא סדורה ולשונה המושחזת יורה סיפורים מהחיים: "היא מתערבת לנו בחיים כמעט בכל תחום. כל מה שאני אשתו אומרת נבדק קודם כל ע"י אמא שלו, וכמעט תמיד דעתה היא הקובעת. היא הרי מבוגרת יותר ובעלת ניסיון חיים עשיר, ולכן היא מבינה בעיצוב הבית שלנו, באופן גידול הילדים שלנו, בהקצאת המשאבים להוצאות החיים שלנו, בדרך שבה אנו מנהלים את חיי החברה שלנו, וכמובן, איך שכחתי, בכל מה שעולה או לא עולה על שולחן האוכל שלנו. כשאני כבר מעיזה לומר לה, ככה בשיא העדינות, כי אלה החיים שלנו, היא נעלבת. ואז מתחילים שבועות ארוכים של נתק שגורמים למתח גם ביני לבין אלחנן בעלי. וכך אנו, כאילו מתפייסות, ושוב חוזר הניגון. תמיד יש לה הערות שהיא מכנה בשם ביקורת בונה, אבל אותי בתכל'ס הן הורסות."

 

כאן היא מישירה מבט לעברה של אביגיל ולוחשת דברים המכים באוזניה כתופי טם-טם "חשבי היטב לפני שאת מחליטה להתחתן עם אריאל! דעי -  אריאל זו עסקת חבילה, אחד פלוס  אחת! הוא ו...אמא שלו,  ושלא תגידי שלא אמרתי לך קודם!"

 

 השיחה המרתקת הזו נשארה בתסריט שמעולם לא הפך לסרט אמיתי. אביגיל  ב"ה סוגרת עשור לנישואיה לאריאל ו... כן, גם עשור לקשר עם חמותה שתחיה (והלוואי ועוד שנים רבות. באמת!) היא מתלבטת בינה לבינה האם לזמן את הודיה, המיועדת של איתמר, אחי בעלה לשיחה שכזו, באיזה בית קפה קטן, חביב ועכשווי.

לא, היא לא מתכוונת להזהיר אותה מפני חמותה לעתיד כמו שעשתה סמדר ב"סרט". היא דווקא כן הסתדרה יפה עם אמו של בעלה. הרבה בזכות היכולת שלה עצמה לעגל פינות ולקבל באהבה הערות ולראות בהן את הבונה, הענייני והמטיב. היא גם ידעה לפרגן לחמותה, להרעיף עליה שבחים על עוגה או תבשיל שהביאה, על מתנה שקנתה, על תשומת לב קטנה, על שמרטפות קצרה או רבת ימים, על בגד יפה שלבשה או על אירוח מופתי שארגנה. ו... כן, היו לה קטעים של אי הבנות, אבל אלה לא טואטאו אל מתחת לשטיח או אופסנו בבוידעם הזיכרונות והחשבונות הקטנים. אביגיל הייתה מזמינה את חמותה לכוס קפה או תה, עם או בלי עוגה, ("אצלי, אצלך, או בבית הקפה הקטן והחביב") או אז היא הייתה מיישמת בנחישות וברגישות את מה שלמדה בקורסים באקדמיה בנושא התקשורת הבין-אישית. היא זכרה כי כעסים או אי הבנות שאינם מעובדים בדו-שיח, סופם לגדול ולצבור תאוצה, נפח ומימדים ענקיים, ולכן היא לימדה את חמותה להקשיב לה, לכבד את דעותיה, רגשותיה ורצונותיה תוך שהיא עצמה מקשיבה, מכבדת ומוקירה את מי שילדה וגידלה את בעלה.

 כעת אביגיל מתחבטת האם להאיר את עיניה של הודיה ב"מסכת חמיות" או לתת להן - לשתי הנשים הללו, לקום מחר בבוקר ולהתחיל מבראשית.