ראשית חכמה, לאור התגובות הרבות על הטור, כמה גילויים נאותים בקשר לטור הזה שמעלה על נס (ולעיתים, על המוקד) נושאים הקשורים ליחסים נרכשים בין בני (בעיקר בנות) משפחה שאין ביניהם קשרי דם בדרך כלל .

החומרים ברובם אינם מבוססים על ניסיון וידע אישי, וכל שליבם עלה על גדותיו בפרצי רחמים על כלותיי שתחיינה, יכול להירגע.

הקטעים נכתבו מפרי הדמיון המבוסס, כמו תמיד, על מציאויות שונות ומשונות ולעיתים גם בהשראת סיפורים מן החיים של כלות או חמיות, להן שימשתי לעיתים כותל דמעות או כשק אגרוף. ישנן מי שאף הגדילו לעשות וגילו את אזניי, כי למדו מהקטעים פרק או שניים במצוות "לא תעשה" במארג המורכב הזה של יחסי כלה חמות. ויש מי שמוצאות כאן הכנה טובה לכישורי חיים לכשתזכינה בע"ה ובשעה טובה לתואר הנכסף – חמות.

המפתיעות מכל הן דווקא התגובות מהצד הגברי, והללו מגוונות ומשעשעות במיוחד. ישנם המזהים בכתבות את החותנת הפרטית שלהם, וישנם המציעים לי לשפוך עוד שמן למדורה הלוהטת של הפלונטרים והקצרים בתקשורת התוך משפחתית. כמעט כולם מצהירים כי הבעיות הן רק בין נשים וכי "אנחנו הגברים מסתדרים נפלא עם המחותן ואפילו עם...החותנת".

אינני רוצה לשבור למתרברבים הללו את הדימוי של נעימי הליכות ישראל, אבל נראה מה יהיה להם לומר אחרי שאשלח הפעם את הקטע הבא על פני המים.

אזהרה מקדימה! הדברים נכתבו בהשראת שיחות וסיפורים עם לא מעט חותנות, ומי שמזהים פה בדיוק, אבל בדיוק, את הקרובים הפרטיים שלהם עושים זאת על אחריותם הבלעדית.

שלום לך, חתני היקר!

כבר זמן רב אני רוצה לדבר איתך, ככה, על כמה דברים שיוצאים מן הלב, ובעיקר יושבים לי על הלב כמשקולות מעיקות. דווקא עכשיו, אחרי החגים, כשפחות או יותר (ואני מקווה שיותר) סידרתי את העניינים שביני לבין הקב"ה, וכשרוחות הסתיו מאותתות כי בקרוב אצטרך להתעסק עם הרומטיזם המציק שלי ועם שאר צרות של חורף, דווקא עכשיו אני בוחרת לכתוב לך כמה משפטים.

עדיין זוכרת את השבת הראשונה בה הופעת בביתנו כחתן המיועד לבתי שתחיה. אתה היית אולי נרגש מדי ולא הבחנת בכך שאני עקבתי אחרי כל תנועה מתנועותיך ואחרי כל תו בפניך, שהיו אז נאות מאד, יש לומר. זאת בניסיון, שהיום אני יודעת כי לא היה אפשרי לחלוטין, לתהות על קנקן אישיותך ובעיקר לדמיין דמות הבעל שתהיה לה לצאצאיתנו, ואיזה אבא תהיה לילדיך – נכדיי.

אתה היית הראשון בשורת החתנים והכלות שבאו אחריך, ועליך כמו על "מכת בכורות" עשיתי אני את צעדי הראשונים ב... להיות חותנת. לאחר שנסעת לביתך במוצאי השבת החלפתי, איך לא, רשמים עם בעלי שיחיה. היו לי לא מעט מחמאות לחלוק, גם כמה תהיות, שאלות, היסוסים ואפילו חששות שנבעו מתחושות בטן לא מוסברות. זו, אגב, תכונה המאפיינת אותי (ויש אומרים את רוב הנשים. אפילו רש"י, גדול הפרשנים, פירש את המילים ה"עזר כנגד" כתכונה נשית של היכולת לראות ראיה מיוחדת שאין בני זוגנו רואים לעיתים, בבחינת חכמה יתרה שנתן בנו הקב"ה). בעלי, כדרכו, לא הבחין בפרטים הקטנים וטען שאני, כדרכי, רואה צל הרים כהרים וכי הכול בהיר, שריר ונפלא.

שוחחתי אז עם בתי, הכלה שבדרך, על הדבש וגם על העוקץ שבחיים בשניים ובעיקר על החששות מפני אפשרות שהזוגיות שלכם לא תהיה מושתת על חלוקה שוויונית, פחות או יותר, של נשיאה בעול.

יתרה מכך, הבחנתי באיזה שהם רמזים של חוסר רגישות ואפילו קורטוב של מצ'ואיזם שהיה, ועודנו, פסול בעיני מכל וכל. בתי דחתה אז על הסף את רשמיי וטענה, כמו בעניינים רבים קודם לכן, "שהפולניות" שלי מקלקלת את השורה וכי אצלכם הכול יהיה שווה בשווה "ולא כמו שאת ואבא חיים, כשאבא עובד וזהו, ואת גם עובדת וגם נוטלת על עצמך את עול הבית וגידול הילדים".

נישאתם בשעה טובה וברוב עם ושמחה, ומאז חלפו לא מעט שנים. ואני, לצד הנחת הרב שאני רווה ברוך ה' מכם ומיתר צאצאי, אני כדרכי גם רואה בין השורות ובין השיטין ששוב חוזר הניגון המוכר והלא חביב של הצד שלוקח על עצמו את רוב התפקידים והנשיאה בעול, ושל האחר הסומך שבסופו של יום (ובעיקר בסופו של שבוע, לקראת שבת המלכה) הכול יהיה מתוקתק כמו שכתוב במזמור "אשת חיל".

אני יודעת ומכירה בכך שאתה אדם נפלא ויקר ורבות מידותיך הטובות (האם זו פעם ראשונה שאני משתפכת במחמאות שכאלה!? תמהתני!) אבל נראה לי שמעט חידוד, רגישות ונתינת כתף איתנה יותר לצרכים ולאתגרים היום יומיים, ודווקא הם ולא הפרויקטים הגדולים שאתה כל כך טוב בהם, הם הם שעושים את ההבדל.

 

אשמח לשוחח אתך בארבע עיניים, אם תבחר בכך, ולשבץ דוגמאות והצעות מעשיות. ואני מקווה שאתה מקבל הדברים באהבה ובהבנה, ממש כמו שאני מרגישה שאני כותבת לך, על משקל "את אשר יאהב, יוכיח".