''עוד שבת משפחתית חלפה. את הדמעות הצלחתי להסתיר מכולם, גם מאימא שלי. כולם שמחו הרימו כוסית- אחותי ילדה וגיסתי אמורה ללדת אחרי החגים.  גם הפעם הצלחנו לא להראות שום סימן, לא את הדקירות שביד ולא את הדקירות שבלב. את האמפולות שצריכות קירור הטמנו בצידנית עם קרחונים, ואת הכאב שבלב החבאנו עד מוצאי שבת כשנכנסנו לרכב. אף אחד לא יודע, וגם אם חושדים לא מעיזים לשאול. אולי גם הם מנסים להדחיק. לא רוצה שירחמו עלינו ויתערבו לנו בחיים. רק למה אני מרגישה שאני מתפרקת משבת כזו? למה לא בא לי ללכת לשום אירוע משפחתי ולמה המחשבה על חגים עושה לי רע?''

 

לספר או לא לספר? שאלה ששואל את עצמו כל זוג שעובר טיפולי פוריות. זוגות רבים בוחרים לא לשתף ולעבור את המסע בעצמם. השיקולים לכך רבים : הצורך בשמירה על האינטימיות והעצמאות הזוגית, חשש ממעורבות יתר של ההורים ומתגובות לא נעימות, כגון רחמים. קיים גם רצון להגן על הקרובים לנו מפני הכאב והקושי וישנה גם ההנחה של הזוג שהבעיה פתירה ותחלוף בקרוב.

 

לכל שיקולים הנ''ל מתוספים אפיונים אישיותיים של בני הזוג. אחרי החתונה והיציאה לחיים עצמאיים אנחנו רגילים לפתור את בעיותינו לבד, ולכן רוב הזוגות בוחרים שלא לשתף אחרים, לפחות בתחילת הדרך. אך הדרך עלולה להתארך, נטילת תרופות משודרגת לזריקות, וביקור בוקר במרפאה הופך לאשפוז יום בבית חולים קר ומנוכר. כל זה כשלעצמו, שואב מאיתנו כזוג המון כוחות. אם מוסיפים לעול הטיפולים גם את הסוד שצריך לשמור עליו מכל משמר, אנו נדרשים לכמות כוחות כפולה. זה מעייף ולאורך זמן מתיש. בנוסף לכוחות, הסוד גוזל מאיתנו את התמיכה שהיינו יכולים ליהנות ממנה, ואת היתרונות שבשיתוף, כמו

תמיכה נפשית, סיוע כלכלי בעת הצורך, עזרה לוגיסטית  והכי חשוב תחושה של שחרור.

הסעיף האחרון קשור לשלבים שדיברנו עליהם במאמר הקודם. זוג שהגיע לשלב של השלמה עם ''הגזירה'' והאתגר שעומד לפניו ומודע לבעיה, יקל עליו לחיות עם הטיפולים גם בהקשר המשפחתי והחברתי ולשתף את סביבתם הקרובה במה שעובר עליהם.

עדיין נשארת הבעיה של שמירת הגבולות. כשהורינו מעורבים לפרטי פרטים במה שאנחנו עוברים, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו חוזרים לתקופת הרווקות שבה היינו תחת חסותם. חמות שיכולה לקבוע תור למומחה שהשכנה המליצה עליו, ואימא שמסוגלת לשאול מתי הטבילה הבאה. זה כמובן מצב שלא היינו רוצים להגיע אליו. אז מה עושים? משתפים, אבל לא בכל. מספרים שיש לנו בעיה ואנחנו בטיפולים ומקווים בע''ה לטוב. לא מספרים מהי הבעיה ואצל מי, לא מספרים את אותם פרטי הפרטים שיכולים לפגוע באינטימיות שכל זוג זכאי לה. כאן נדרשת החלטה משותפת שהיא תוצאה של רגישות והקשבה בין בני הזוג.  גם אם בהתחלה הורינו עם רצונם הטוב ינסו לחקור ולתת יותר עזרה ממה שאנחנו זקוקים כרגע, עם הזמן יפנימו את הגבולות והמסר שהזוג משדר. במצב כזה שהוא פועל יוצא של השתדלות של שני הצדדים, נוכל להשתחרר מחיים כפולים וליהנות מחיבוק והבנה כלפי מה שעובר עלינו.

 

אסיים בנימה אישית. הדברים אכן נכתבים בחיל ורעדה כפי שציינה ד"ר קטן בתגובתה. המילים האלה יוצאות מקירות ליבי, רשמי ניסיוני ומעוגנים בידע מקצועי. אני מקדישה אותן לזוגות הגיבורים שחיים את ההתמודדות יומיום ולכל אותם האנשים האמיצים שמסוגלים להכיל את הכאב של אותם הזוגות. בשביל הזוג שחי את החוסר, את הטיפולים ואת האכזבות- אין מספרים ואין סטטיסטיקות. הטיפולים לחלוטין אינם נפלאים, ואף אחד לא יבחר בהם מלכתחילה. תקווה לעתיד ורוד היא נר לרגלינו, אבל הדרך לשם עוברת דרך מודעות ולא התעלמות מהקושי והכאב.