'' לעולם לא אשכח את הרגע הזה. יצאנו מהמרפאה עם דף התוצאות ביד. הסתכלתי בו ולא ראיתי דבר. המספרים איבדו את צורתם, המילים התבלבלו. עמדנו שם על המדרכה בתוככי המולת העיר כשהעולם שלנו נעצר. לא אשכח איך הבטתי בדף ולא האמנתי. כל החלומות, כל התכנונים למשפחה גדולה ושמחה.. . התנפצו לרסיסים. הרגשתי איך האדמה פותחת את פיה, ואני צוללת לתהום ... וחושך על פני תהום. ''הזוג מופנה לטיפול הפריה חוץ גופית," חתם הרופא.

התמודדות עם אי הפוריות ובהמשך עם טיפולי פוריות מלווה בתגובות רגשיות שמקבילות להתמודדות במצבי טראומה ומשבר. הצורך הבסיסי בהורות, השאיפה להמשכיות, החלום ליצירה משותפת נגזלים מאיתנו, ואנו מוצאים את עצמנו בסרט שאף אחד לא הכין אותנו אליו.

הכרות עם התגובות הרגשיות הצפויות תעזור לנו בהתמודדות ותרגיע אותנו. זה בסדר לכאוב, לכעוס, להתעלם.... זה אפילו הכרחי.

תדהמה והכחשה: השלב הראשון אחרי קבלת הבשורה, מגיע בד''כ אחרי תקופה של השתדלות טבעית. אנחנו חיים בחברה פורייה, מוקפים במשפחות עם ילדים, וההולדה היא יסוד וערך בחיי משפחה יהודית. זה טבוע בנו כה חזק עד שאנחנו לא מאמינים שיש מצבים של חוסר. גם אם בשכל אנחנו יודעים שלא הכול פשוט, ושמענו על ההיא שלקח לה כמה שנים ועל הזו שבסוף אימצה, הרי שבלב אנחנו משוכנעים שלנו זה לא יקרה. קשה לעכל שקיימת בעיה, ולכן מנסים להכחיש את קיומה: ''אולי הרופא טעה'', ''אולי עוד לא הגיע הזמן''. להכחשה יש תפקיד. היא מגנה מפני כאב. והכאב, אוי הכאב, חד כמו דקירה.

חרדה: בשלב הזה אנחנו מוצפים בשאלות. אנחנו מנסים להשיג מידע על הבעיה, על הרופא, על משך הזמן שיידרש עד שנגיע למטרה. החרדה מפני הבלתי ידוע והלא מוכר, בדיקות פולשניות, רופאים, זריקות. עולם מושגים שהיה זר לנו עד עתה מגביר את החרדה. מה זה יעשה לזוגיות שלנו? איך יגיבו ההורים? האם נספר להם בכלל? מה זה אומר עלינו בהקשר החברתי הרחב? תפקידה של החרדה הוא לעודד אותנו לחפש את התשובות לשאלות.

דיכאון וצער: תחושות אלה ילוו אותנו לאורך כל המסע. ישנם זוגות שיחוו את זה בגלים, בעיקר סביב אכזבה או טיפול שכשל, ויש זוגות שתחושות אלה ילוו אותם יום יום. כאן נוסף גם פן של אֵבל, אנחנו אבלים על ''החיים הנורמאליים'' שהיו יכולים להיות לנו, ושהם נחלתם של כל הסובבים, אבלים על אובדן החלום. לכל אחד מאיתנו יש את היכולת להמשיך לחיות חיים מלאים לצד הצער. הוא תמיד יהיה שם, ומלחמה בו היא כמעט חסרת סיכוי. 

כעס: תחושת תסכול של חוסר צדק. למה דווקא אני? למה דווקא אנחנו? מילא אני, אבל הוא צדיק כזה. כל העולם יולדים, והשכנים כל שנה אז למה לא אני? הכעס ניזון גם מתגובות לא רגישות מצד הסביבה. ''למה אתם מחכים?'' לפתע נדמה שאף אחד בעולם הזה לא מבין אותי. חשוב לא לחסום ולתת מקום גם לרגש הזה.

השלמה: זה הזמן להודות שאכן יש לנו בעיה ושהיא חלק מהחיים שלנו. בשלב הזה מנגבים את הדמעות, לומדים את הנתונים ונערכים למשימה שלפנינו. כאן חשובלצקת את היסוד לכל התמודדות עתידית- הבעיה היא שלנו (ולא שלי או שלך) משותפת לנו כזוג.

עשייה: זהו, קובעים תור ויוצאים לדרך. המשאב העיקרי הוא הקשר ביניכם והאמונה האיתנה בחיים ובמי שבורא אותם. זה גם השלב שעם כל הקושי, פותח את הפתח לתקווה ולהגשמת  החלום.