דומה שאין מי מאיתנו שלא מצא עצמו אי פעם מוטרד מדאגות, ממחשבות, מחששות ומחרדות שעלו שוב ושוב מבלי יכולת להיחלץ מהן. ובכל זאת רובנו מצליחים להתמודד עם "השדים" הקטנים המתרוצצים במוחנו ומעיבים על שמחת החיים. ברוב המקרים כשמוקד הבעיה מוצא את פתרונו, הדאגות חולפות כלא היו עד הפעם הבאה, כשתתעורר שוב סיבה למסיבה לא רצויה.

כדי לבדוק איפה הגבול, אם יש בכלל כזה, בין סתם מחשבות מטרידות לבין מה שקרוי בשפת הרפואה הפסיכיאטרית 'הפרעה טורדנית כפייתית', נפגשתי עם ד"ר אילן רבינוביץ, רופא פסיכיאטר מומחה ופסיכותרפיסט, המנהל את המרכז הפסיכו גריאטרי והפסיכולוגי "יואב" בר"ג. בעזרת הד"ר המלומד ניסיתי להבין את התופעה המכונה הפרעה אובססיבית קומפולסיבית, ביטוי מעורר לחץ כשלעצמו.

אז ככה: אדם המאופיין בהפרעה שכזו, הוא מי שראשו עובד כל הזמן כמנוע בהילוך גבוה כשהנהג אינו מוריד הילוך , אפילו לא לרגע, גם כשהתנאים החיצוניים מחייבים זאת. המחשבות קשורות לקשת רחבה או ספציפית של חששות ודאגות. כך למשל, הוא עלול לגלות דאגת יתר לבריאותו שלו או של יקיריו, הוא עלול לדאוג מפיטורין ולדמיין תרחישים הזויים בנושאי עבודה או פרנסה. החולים מאופיינים גם בקושי גדול בקבלת החלטות ומתלבטים קשות בנושאים שוליים, ובכל רגע משתנה החלטתם מקצה לקצה. לא אחת עולות בראשם מחשבות שיש בהן שיחזור אירועים שקרו בעבר תוך ייחוס חשיבות מוגזמת לתרחיש שחלף במציאות אך לא במוחו שלו. אדם כזה מוצף לא אחת ברשימת מטלות שהוא מכין לעצמו כשהוא נע ממטלה למטלה מבלי יכולת לעצור, להירגע ולנוח מעט. אצל אדם אובססיבי הלחץ עולה דווקא כשהוא מתפנה מעיסוק או ממחויבות, וכך קורה למשל, שבשלושת ימי חג רצופים, במקום ליהנות מאווירת החג, מהמשפחה ומקיום מצוות החג יחוש ידידנו אי שקט ומתח גבוה.

ד"ר רבינוביץ מפנה את תשומת ליבנו גם להשלכות החברתיות של הפרעה שכזו. אדם בעל הפרעה אובססיבית קומפולסיבית מעייף ומטריד את הסובבים אותו בחששותיו המופרכים, ועל פי רוב לא מקבל תמיכה ועידוד, וכך מרגיש מתוח ובודד יותר, ומצוקתו גוברת.

 

כשסף החרדה שלי עצמי עולה למשמע תיאוריו הקולחים של הפסיכיאטר שמולי, תוך חיפוש אובססיבי שלי לגלות חלק מהמאפיינים הללו אצלי, הוא ממהר להרגיע ולהוסיף תיאורים ססגוניים על מאפיינים נוספים והפעם על הכפייתיות.

לאנשים כפייתיים הטקסים אינם חגיגיים כלל: הם יחזרו ויבדקו פעמים רבות אם נעלו את דלת הבית או המכונית, אם כיבו את האור או הגז. הם ינהלו טקסי ניקיונות קבועים, כמו שטיפת הבית או הידיים מספר בלתי סביר של פעמים. הם יפנו לבדיקות רפואיות חוזרות ונשנות גם כשהתוצאות משביעות רצון. הם יאגרו חפצים שונים ומשונים, ישמרו מלבושים בארון שנים רבות, יאספו עיתונים שלא יקראו לעולם, וגם יחטאו בקניות של מה שכלל אינם זקוקים לו גם אם הם אינם מסוגלים לממן את ההוצאה. אז ייקלעו לאי שקט נוסף גם בשל בעיות עם הבנק או בן/בת הזוג.

אנשים כפייתיים מאופיינים לא אחת בפרפקציוניזם קיצוני וצורך לשליטה מוחלטת בחייהם. לכן הם נוטים לדחות מטלות מתוך תירוץ שאחר כך יעשו זאת באופן מושלם וראוי יותר.

"לכולנו תסמינים אובססיביים," שולף ד"ר רבינוביץ גלולת הרגעה בזמן ובמקום המתאים, "לכולנו צורך בסדר בארגון, וכולנו מוטרדים לא אחת ע"י מחשבות ודאגות. ההבדל הגדול הוא שאצל האנשים החולים הגולם קם על יוצרו: המחשבות משתלטות עליהם באופן כזה שהם אינם מסוגלים ליהנות מחייהם, והופכים להיות שבויים בטקסים שהם עצמם יצרו. גם סביבתם הקרובה נפגעת בשל ההפרעה הטורדנית כפייתית. כך, למשל, מי ששבוי בטקסי ניקיון כפייתיים "מתנגש" כל הזמן עם בני משפחתו באופן שאינו מאפשר חיים תקינים. בהיותם חסרי יכולת להתגמש ולוותר הופכת המציאות המשפחתית או החברתית לגיהנום של ממש. נקודה מעניינת וכאובה היא חוסר היכולת ליצור זוגיות, ורבים מהם נשארים ברווקותם.

בהיותו בעל ניסיון רב בנושא, מסביר לי ד"ר רבינוביץ, כי אנשים כאלו מגיעים לטיפול מסיבות שונות. לעיתים הם עצמם מרגישים באובדן שליטה בשל חוסר שקט ושלווה קיצוניים, לעיתים אלו הפרעות בשינה בשל המחשבות הטורדות תמידית את המוח. יש ורופא המשפחה מפנה בשל לחץ לבדיקות סרק חוזרות ונשנות ולעיתים בני המשפחה הם המפנים לטיפול לאחר שהבחינו בקושי מתוך חיפוש מזור ליקירם.

 

למי שהוטרד למקרא הדברים מומלץ ראשית... להירגע. חשוב להבין שכמו בתחומים רבים, הכול עניין של מינון, וכי כולנו נמצאים אי שם על הרצף הזה. בכל מקרה טוב שנדע שיש טיפול יעיל, התנהגותי ותרופתי, לסילוק המחשבות הטורדניות והכחדת "הטקסים" המפרים את איכות החיים של הפרט וסובביו.