אין לי מושג כיצד יכריע בג"ץ בנוגע להסדר (או שמא נכנה אותו עסקה) הטיעון בנוגע לנשיא לשעבר. מעבר לכל מה שכבר נאמר ועוד ייאמר בנושא, נדמה שהמשפט שהציבור מצפה לו בנוגע לבעל האזרחות הרמה ביותר של המדינה – לא נוגע ישירות להיבטים המשפטיים הטהורים אשר רק מהם ניתן לגזור את היקפו של כתב האישום, ואת הלגיטימיות לנהל סביבו משא ומתן להסדר.

 

הלהט שבו הפגינו נשים וגברים נגד העסקה בא לבטא סלידה אחרת. לאו דווקא ממערכת המשפט – אלא מן העובדה שבלי להתבלבל בכלל, הודה הנשיא בחלק מן המעשים שיוחסו לו. זאת, לאחר שבמשך שנה שלמה נאנס כל הציבור להיחשף לטענה שמדובר בעלילה. ואחר הדברים האלה – הוא נפטר מעונש.

 

השאלה שעומדת בבסיס הדיון נוגעת ליושרה של האיש, לניקיון כפיו, לעובדה שהוא הונה את אשת נעוריו, לעובדה שהוא לא התייצב עוד בטרם נחקר בפני הציבור ואמר : אשמתי – או לכל הפחות "חטאתי לה'" כפי שאמר דוד המלך בשעתו (להבדיל אלף אלפי הבדלות).

 

אמנם "אין אדם משים עצמו רשע" , אבל אפילו לפי הודאתו הכפויה , ובטרם התבררה האמת בנוגע לחלקו בפיתוי ובאונס, מדובר פה – גם במקרה הפחות גרוע עבורו, כששורת המתלוננות פשוט לא יכלו לעמוד בקסמו, על מי שההלכה מכנה 'רועה זונות' . הכוונה היא לאדם נשוי שמקיים קשרים עראיים עם מספר משמעותי של נשים – ואין בהגדרה הזו כדי לגרוע חלילה מאמינותן של הנשים שבחרו אחרי התלבטות אינסופית להתלונן. 

 

האם לציבור מותר לשפוט ?

 

הציבור לא אמור להכריע בנוגע לעונשו של האיש, אבל משעלה הנושא לדיון – מותר לו, והוא אפילו מחויב, להציב אמות מידה מחמירות בנוגע לכל סוג של ניצול מיני, במיוחד במקומות עבודה. הכללים צריכים להיות ברורים מאוד, נוקשים מאוד. העונש צריך למצות את חומרת העבירה וגם להרתיע כשמדובר בנבחר ציבור. דומה שהסדר הטיעון עם קצב לא עונה אפילו על חלק מהציפיות הללו.

 

מי שמנסה לבחון יחסי מרות בעיניים משפטיות כבר חוטא לנושא. ההבדל בין עבודה ועבדות הוא דק מאוד. מרגע שנעשה שימוש בשררה כדי להשיג משהו במסגרת יחסי עבודה – קל מאוד לדרדר את העובד להפוך לעבד. זהו נושא שאסור להניח לו עד שתובטח הגנה מלאה לכל מי שמשרת בעבודה את הבכיר לו. והנושא הזה חוצה את כל המגזרים .

 

מי שמצוי בנבכי התהום שנפערת אצל נפגעי עבירה יודע היטב שהקרקע החרוכה שמותירה פרשת קצב אחריה לא תתאושש זמן רב.

 

ובנוסף, כל מה שנאמר לא יכול לבטא את שאט הנפש מכך שהאזרח מספר אחד במדינה נהג בנו כאחד הפרחחים בכיתה, שחזר וטען "אבל המורה, זוהי רק עלילה". על כך שנאלצנו לשמוע את אנשיו השכם והערב, על כך שכל ילד בישראל נחשף לתלונות נגדו, על הבושה והקלון – על כל אלה לא יהיה דרך לכפר.

 

אי אפשר להתעלם גם מן הפער הבלתי נסבל בין פרשת רמון שבה התקיימו ישיבות ושידול בנוגע להגשת כתב אישום עוד בטרם החליטה המתלוננת להגיש את התלונה (!!!) לבין מחיקת סעיפי אישום בפרשת קצב.  

 

על המעילה באמון הציבור אפשר היה להציע לכל הפחות גלות במקום ישיבה בכלא. זו יכולה להיות עסקה מקובלת יותר בעיני הציבור. ועוד משהו, כיצד זה  נערך שימוע שהוא למעשה פריבילגיה לנאשם ולא נערך עימות של הנשיא מול המתלוננות ? על כך לא ניתנה שום תשובה ממסדרונות הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה.