את התיק הראשון שטיפלתי בו בבית הדין הרבני לא אוכל לשכוח. שנה של טיפול אינטנסיבי  הסתיימה במרתון של לא פחות מ 72 שעות רצופות של משא ומתן מפרך בלי שינה – והבעל הסכים לתת גט לאשתו. לא לפני שהיא וויתרה על הבית, על הילדים, על מזונות הקטינים בהווה ובעתיד, והיו שם עוד כמה סעיפים הזויים.

 

האישה הייתה מותשת אחרי שבע שנות דיונים בכל ערכאה אפשרית ואחרי כחמש עשרה שנים של חיים במחיצת בן זוג לא מתאים. היא רצתה לצאת מזה, ואנוכי – צעירה ותמימה יותר, נועזת כמו צנחן לפני הצניחה הראשונה, אמרתי לה: תחליטי, את רוצה להתכתש עוד חמש עשרה שנים או לתת לו הכול עכשיו, ולאפשר לעצמך חיים חדשים? הבית? לא שווה הרבה ממילא – תוכלי לקבל הטבות כאם חד הורית. הילדים? יצביעו בסוף ברגליים. היא שמעה בקולי והסכימה. זה היה מקרה קשה, רווי יצרים. הילדים סבלו וידו של בית הדין קצרה מלהושיע.

 

באופן חריג, הגענו להסכמות ביום שישי בבוקר כשבית הדין לא יושב. לכבוד התיק החריג הזה הסכימו הדיינים לבוא באופן מיוחד, לאשר את הסכם הגירושין ולעשות גט. זו הייתה מחווה נדירה. שלושה דיינים ישבו ביום שישי של קיץ לוהט בבגדי שבת, והמתינו שהבעל יימלך בדעתו ויסכים לתת את הגט. שהוא קיבל הכול, כבר אמרנו? ובכל זאת הוא היסס ועמד על פרטי הסכם השיפוי- כדי שחלילה לא יהיה מצב שהילדים יחזרו לבסוף לחזקת אמם, והוא יצטרך לשלם תשלום כלשהו. מצד אחד, אי אפשר שלא להעריך את מאמציו של הרכב דיינים שמגיע באופן מיוחד כדי לסיים את אחד התיקים הקשים שהיו לו, אך מצד שני ...

 

בשעה אחת ושלושים ביום שישי בצהרים, כשעצביהם של כל הנוכחים מרוטים, הועבר נוסח הסכם הגירושין לעיונם של הדיינים. לא אשכח את המבט הקפוא משהו של אחד מהם. הוא קרא את השורות ברפרוף. לי הוא נראה אדיש, ואחר כך הוא נראה לי שבע רצון. היה לו מין מבט של הקלה . סוף סוף לא יראה את השם הזה מתנוסס שוב ושוב על שולחנו. באמת אפשר להבין...

 

אני ציפיתי שיהיה היסוס, שהדיינים יזדעזעו מן הוויתורים מרחיקי הלכת שהאישה עשתה כדי לזכות בחירותה, שישאלו, שיתלבטו. הסכם גירושין איננו גזירה משמים, חשבתי לעצמי. אולי יוכלו להשפיע באמצעות סמכותם או אפילו בעזרת קצת "כעס הפנים" כדי שהבעל ירגיש לא כל כך נעים וישנה מעט מן הסעיפים הדרקוניים של ההסכם. ואילו הם? לא. המעמד לבש פתאום מימד סוריאליסטי – של חגיגת סיום!

 

לכל הדואגים אומר שהאישה שיקמה עצמה יפה. לימים הצליחה לקנות בית חדש, והילדים? באמת הצביעו ברגליים. תוך שנה אחת כולם חזרו מיוזמתם אל חיק אימם. ברם, זה לא מקרה לחיקוי – לא עבורי ולא עבור מייצגים אחרים.

 

כעת, בערב יום הכיפורים, אני רוצה לשוב לאחור. אם יש מי שמתלבטים כיצד הציבור רוצה לחוש כאשר הוא נאלץ להתדיין בפניהם , אומר במטותא כך : כבוד הדיין, כשאתה יושב בדין דמה בנפשך שבנך ובתך הם המתדיינים ! אתה הוא אבי אלמנות ויתומים ! עבור רוב הזוגות יום הדיון הוא יום הדין הפרטי שלהם ! ייחס לכך חשיבות, הקשב להם, הם עוברים לפניך כבני מרון , פגועים, רגישים, וממתינים לדין צדק !