בתקופה הנוכחית , כשבתי המשפט בישראל כורעים תחת עומסי עבודה לא הגיוניים, ודיונים בתיקים פשוטים אורכים שנים ארוכות, בולטת יותר השאלה מדוע אם כן אנשים דתיים לא פונים די לבתי דין לממונות שדנים על פי ההלכה ?

 

האיסור ללכת ל" ערכאות של גויים " הוא איסור שחכמי ההלכה ומנהיגי העם התייחסו אליו בחומרה יתרה. קביעה זו הייתה לאחת מחומות המגן הבצורות ביותר לשמירת המשך קיומו ורציפותו של בית הדין היהודי בכל תקופות הגלות. ההליכה לבית המשפט הושוותה לכפירה ולעבירה של חילול השם. הפנייה לבית המשפט הזה היה בה משום חתירה תחת עצם האוטונומיה היהודית. נקבע על ידי רוב חכמי ההלכה, שבדיני הממונות אין הצדדים רשאים להתנות ביניהם, שהם מקבלים על עצמם את סמכות השיפוט של בית המשפט הנוכרי. אין להתיר הליכה מכוח העיקרון של "דינא דמלכותא דינא". בארץ, מופנה האיסור כלפי בית המשפט האזרחי, כדי להגן על מקומם של בתי הדין לממונות שדנים על פי הדין העברי.

 

יש להדגיש שגם בתקופת הגלות הותרה לעיתים הפנייה לערכאות בעניינים כגון קרקעות, פרעון שטרות חוב, מסים לשלטונות וכדומה.  לעיתים, כאשר נתבררה לפני בית המשפט הנוכרי תביעה שבין שני יהודים, דן בית המשפט הנוכרי לפי הדין העברי ולשם כך פנה לחכם ההלכה לשם קבלת חוות דעתו בנידון. בקהילות ובמקומות מסוימים, בתקופות שונות, יש שזלזלו והתעלמו מאיסור ההליכה לערכאות, וכל חכמי ישראל יצאו נגדם בחריפות.

 

לכאורה, לא השתנה דבר; ההלכה והמנהג לא השתנו כלל – אך למעשה בית הדין לממונות איננו המקום הראשון שאליו פונים אנשים דתיים, במיוחד דתיים לאומיים – כשהם באים ליישב סכסוכים ממוניים בינם לבין עצמם. קל וחומר כאשר מדובר בתביעה שמעורבים בה גורמים שאינם שומרי תורה ומצוות. ההלכה מחייבת לפנות לבית דין יהודי ואם הנתבע סירב להתדיין שם לאחר שזימנו אותו שלוש פעמים – מוצא "כתב סירוב" על ידי בית הדין, ורק אז ניתן לפנות לערכאות (בתי משפט אזרחיים). מעטים מדי פועלים על פי קו הפעולה הזה.

 

בשנים האחרונות יזמו רבנים חשובים מן הציונות הדתית בתי דין כמעט בכל עיר ואם בישראל. רשת בתי דין "גזית" לדוגמה, מקיימת דיונים במספר ערים ויישובים. הפנייה נעשית גם דרך רשת האינטרנט, בממשק נוח ופשוט. כל שיש לעשות הוא להקיש את השם "גזית" במנוע חיפוש כלשהו. בתי הדין הללו מממומנים מכספי תרומות, ומתחייבים לשירות אדיב ופסקי דין מנומקים.

 

אחד הנושאים החשובים ביותר כשאנו באים להתדיין על פי הדין העברי הוא מעמדם של בתי הדין לממונות. בתי הדין הללו פועלים על פי סמכותם כבוררים, וכך גם ניתן לאכוף את פסקי הדין שניתנו על ידם.

 

ברם, אליה וקוץ בה . פסק דין של בורר הוא סופי ( למעט אם ניתן בסוגיות שקיים עבורן בית דין מיוחד מטעם המדינה, כגון בית הדין לעבודה, או סוגיות בנוגע לטובתם של קטינים שגוברות על פסק דין של בורר) . כלומר, מרגע שהצדדים חתמו על שטר הבוררין - אין דרך לערער על פסק הדין. כדאי לעיין היטב בפרטי השטר בטרם החתימה. גם בתי דין שמתחייבים לנמק את פסק הדין, לדוגמה, אינם מציינים זאת בשטר הבוררות ! נקודה נוספת היא משך ההתדיינות והזמן שעובר מרגע שהסתיימו הדיונים ועד למתן פסק הדין.

 

נקודה נוספת, חשובה לא פחות - היא הדעה הרווחת בציבור שבדין תורה קשה לזכות בממון. המגבלות ההלכתיות דורשות הוכחות מאוד חותכות כדי להוציא ממון ע"י בית דין, ובית הדין לא מסתפק בהתרשמות אישית כדי לחייב אדם ממון. בניגוד למה שמקובל לחשוב , בתי דין לממונות מאמצים במקרים רבים את השיטות הנוהגות במדינה, על פי דיני חוזים שמקובלים בה ועל פי התרופות שמקובלות בארץ. לפיכך, יש להשתדל לפנות לבתי דין ולא להרפות, כי זוהי ההזדמנות הראויה של הציבור המאמין להפגין יהדות והלכה במיטבן.