דמוקרטיה, שלטון העם, מטיפה לשוויון בפני החוק, שוויון הזדמנויות ולביטול הבדלי מעמדות. באמת, באופן תיאורטי, כל אחד כשיר להגיע לעמדה בכירה, לחברוּת בכנסת וגם זכויותיו של כל אזרח אמורות להיות שוות בלי יוצא מן הכלל.

 

העידן החדש בכלל שואף להתרחק מפורמאליות. בכל שני וחמישי אנחנו מתבשרים על איש עסקים מצליח שהתחיל מאפס, על רופא בעל שם עולמי ממשפחה עלומה ועל שחקן כדורגל או כדורסל שהעלה לגדולה את עירו ואת ארצו, כשלמעשה הבסיס החברתי שלו לא הבטיח לו אפילו שכר מינימום. השאלה הגדולה היא האם באמת נמחקים המעמדות או שמא זו אחיזת עיניים שמקבלת גיבוי מתקשורת מגויסת, שמעוניינת לייצר עניין בציבור וחושפת סיפור סנסציוני. הסיפור הוא אחד, והמציאות מתעתעת ואחרת. כמו תמיד, המצלמה או עינו החדה של הכתב לעולם ממלאות מסך שלם. האם מאת האחוזים שאנחנו רואים על המסך מעידים על היחס בינו לבין המציאות האמיתית ? אני סבורה שלא.

 

על פניו, נראה שהתורה פועלת במישור אחר לחלוטין. יש כוהנים, לויים וישראלים. יש סנהדרין סמוכין, ויש עמך פשוט. יש תלמידי חכמים ועמי ארצות. יש שבטים משבטים שונים. כל שבט ותכונותיו, כל שבט ונחלותיו. כהן לא נושא גרושה. ישראל לעולם עולה לתורה שלישי (אם יש כהן ולוי). יש שיטענו כי במאה העשרים ואחת קשה להגן על ערכים כאלה . כיום, לכאורה, העולם המערבי מצוי בעיצומו של טשטוש מעמדות רשמיים. לא עוד תארי אצולה, לא עוד משפחות מלוכה, לא עוד רודנות אלא בחירות ששואפות להגינות. לא עוד הבדלי גזעים, דתות. גם המעבר בין הארצות חופשי, והעמים השונים אינם משמרים אפילו את המטבע שלהם.

 

בתוך כל הסדר שהכתיבו התורה וחז"ל, עומד לו חמישה עשר באב בשורה אחרת, יחד עם יום הכיפורים, שנת השמיטה והיובל. אלה ימים ושנים שבהם נוצר ויסות ערכי וכלכלי שאין לו אח ורע בתולדות העמים. בחמישה עשר באב היו מתבטלות מגבלות הנישואין בין השבטים, וגם שבט בנימין הותר לבוא בקהל. ביום הכיפורים מתאפשרת תשובה, אשר מחזירה את האדם החוטא למצב שבו היה לפני שחטא, ויש אומרים שאף למעלה גבוהה ממנו (שהרי במקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד). שמיטות ויובלות ביטלו את האחיזה בקפיטל, וגם אפשרו למעמדות הנמוכים לעסוק ברוח שנה אחת מתוך שבע. ביטול המעמדות איננו תקף אם לא ניתנת לעובד האדמה ההזדמנות להתערות עם תלמידי חכמים כשווה בין שווים למשך שנה שלמה, כאשר הוא זכה ליבול כפול בשנה השישית. האגו האישי של בכירי המעמד החברתי מאבד מעוצמתו, כאשר באופק מתקרבת שנת היובל ומבטלת בכל פעם מחדש את האחיזה בקרקעות אשר חוזרות לבעליהן.

 

במסגרת ההפרטה שמתרגשת עלינו בארץ מזה מספר שנים, נתבשרנו לפני שבוע כי במדינת ישראל יש תשע עשרה משפחות שהשתלטו על מוקדי הכלכלה. המחזור העסקי של קומץ המשפחות הללו עולה כדי סכום זהה לזה של תקציב המדינה, משהו כמו שלוש מאות וששים מיליארד שקל!  אין שמיטת כספים. אין יובל. אין דרך לווסת את האחיזה הלא מידתית בכספים, בעמדות הכוח, בקשרים ובהשפעה של האנשים הללו על מוסדות השלטון.

 

המשנה במסכת תענית פותחת ואומרת "לא היו להם ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב ..." לי נראה שלא מקרי כלל שהמשנה מונה דווקא את ט"ו באב כיום הראשון הטוב ביותר אשר כמותו לא היה לישראל, ורק אחר כך מונה את השאר. ט"ו באב הוא יום טוב שעוסק כל כולו בשוויון במעמד האישי. רק אחרי שמפצחים את הבדלי המעמדות האישיים, אפשר להתפנות לתיקון חברתי וכלכלי במעגלים הרחבים יותר. אין ספק כי האישי הוא אכן פוליטי. לא נותר לנו אלא להתגעגע לימים ההם. בתמימות היו הבנות שואלות זו מזו בגדים לבנים, ויוצאות באומץ ובאמונה להתאהב בכרמים ללא שום מחיצות חברתיות.