"אמר רב אסי קטן בן שש יוצא בעירוב אמו" כך הגמרא בעירובין פ"ב ע"א. מכאן למדו חז"ל את ההלכות בנוגע לחזקה של קטינים . עד גיל שש, למדונו רבותינו, מקומו של קטין, גם במקרה של גירושין הוא עם אמו. המחוקק הישראלי שינק מן הדין העברי בנושאי המעמד האישי , אימץ את הגישה הזו והיא נקראת בשפה המשפטית : "חזקת הגיל הרך". נשים מגדלות את הילדים הרכים ועל כן, באופן כמעט אוטומטי , במקרה של פרידה או גירושין, הן הופכות להיות משמורניות של הקטינים. רק במקרים שבהם יש עילה מוצקה לחוסר תפקודה של האם – נערכת בחינה למסוגלות הורית, ובית הדין או בית המשפט נותנים לאב או לגורם שלישי את המשמורת .

 

השאלה למי הזכות הטבעית להחזיק בקטינים עולה בשנים האחרונות ביתר שאת. ארגוני גברים קמו כדי לבסס את תביעתם לזכות ולגדל את הילדים. זאת ועוד – שרת המשפטים צפי לבני מינתה בשנת 2005 ועדה ציבורית בראשותו של פרופסור דן שניט כדי לתת המלצות כלליות בנוגע לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (סעיף 25) ובין היתר לבחון האם ניתן לבטל את חזקת הגיל הרך.

 

נציגות מכובדת של ארגוני הנשים הופיעו בפני הוועדה, אך דומה שרוב חבריה לא השתכנעו מטיעוניהם. הן אמרו שמדינת ישראל לא ערוכה לשינוי במצב הקטינים, שבארצות המערב אשר ביטלו את חזקת הגיל הרך עדיין ב – 80 אחוז מן המקרים האם היא המטפלת העיקרית. הן הציעו סמנטיקה אחרת : מטפל או מטפלת עיקרית במקום משמורן/ית , הן הביאו נתונים בדבר חולשתן של אימהות במקח סביב הגירושין, ושטובת הילד תיפגע ממשפטיזציה מיותרת וכל אלה לא הועילו להן. רוב חברי הוועדה משוכנעים שיש לבטל את חזקת הגיל הרך .

 

 

בלי צורך לגייס את חז"ל למערכה הזו , ביטול ההכרה האוטומטית והקמאית בזכותה של האישה לממש את אימהותה על ילדיה הרכים כמוהו כאובדן מרכיב בסיסי ומהותי בהגדרתה; אבל, את הקול הזה קשה מאוד לארגוני נשים לייצג. הקול הזה, "קולו של הרחם" ,לא הושמע בעוצמה הדרושה. השיח הפמיניסטי כל כך עסוק במציאת דרכים להעצמת נשים על ידי הרחבת גבולות ההגדרה העצמית שלהן, כך שלא ייראו עצמן "רק" כאימהות ועקרות בית, כדי לשפר את מיקומן החברתי, עד שקשה להן להשמיע את הזעקה היסודית שהיא אבן היסוד לכל ישותה של אישה : להגשים את אימהותה.

 

חז"ל לא התחבטו בשאלה זו. הם קבעו את קביעתם לפני אלפי שנים, ובד בבד קבעו כי מגיל שש, גיל חינוך, המשמורת יכולה לעבור לאב – באם זה רוצה לחנכו. אי אפשר להאשים את חז"ל בחוסר רגישות כלפי גברים, הלא כן ?עם זאת,  חובה  להדגיש כי מעבר לקביעות ההלכתיות השרירותיות, עיקרון טובת הילד נשמר בפסיקה ההלכתית לדורותיה והוא לעולם גובר על כל עיקרון אחר.

ואם ישאל השואל  : היכן הגשמת האבהות של אבות ? אשיב כי מניסיוני האישי , אבות בעלי תפיסה שוויונית יודעים היטב לשדר לבנות זוגם ולגרושותיהם ביטחון באימהות שלהן על ילדיהן . כך, ורק כך, הם מצליחים לממש את אבהותם גם כשהם רחוקים-משהו מחיי ילדיהם . אבות גרושים שלא עסוקים בנקמנות מצליחים להיות הורים נהדרים ונוכחים גם אם הם פוגשים את ילדיהם "רק" פעמיים בשבוע וכל שבת שנייה או שלישית. הסטטיסטיקה מעידה כי ילדים שגדלו אצל שני ההורים בשווה, במה שקרוי "משמורת משותפת" נפגעו אף יותר מילדים שסבלו מניכור של אחד ההורים.

 

אל נא יבין מאן -דהוא כי יש  בדברי אלה להקל ראש או להתעלם מן הצורך לפעול בחומרה נגד נשים העושות שימוש ציני בחזקה על ילדיהן כדי להיפרע מבני זוגן בהווה או בעבר.

 

ברמה המעשית, כל עוד לא תגיע מדינת ישראל למצב שבו 80% מן הזוגות ייפרדו באמצעות חלופות לבר- משפטיות כמו גישור וגירושין בהסכמה, אין מקום לגעת בחוק הקיים ; כדי להבטיח את המצב הזה לא מספיק לכתוב פרק בדו"ח על חלופות להליכי גירושין צריך לדאוג ליישם אותו לפני כל שינוי בחוק! משרד המשפטים מוזמן בזה להתחיל להשקיע משאבים כדי לחנך אבות להיות מעורבים יותר בחינוך ילדיהם הרכים והבוגרים כאחד.

 

ברם , אני סבורה שאסור לוותר על ההזדמנות ליצור דיאלוג חדש ואמיתי של החברה הישראלית ככלל, והדתית בפרט, לגבי אתוס האימהות ומשמעויותיו החברתיות, ההלכתיות והפסיכולוגיות. כדאי מאוד שנשים וגברים כאחד, יציבו את הנושא על שולחן הדיונים בגילוי לב . נשים תצטרכנה לחדד מחדש את טיעוניהן, ולברר האם הן מוכנות להמשיך ולעמעם את הגדרתן העצמית כאימהות, כדי לנסות ולבסס, בלי הצלחה יתירה , את מיקומן החברתי – או שמא תהיינה מוכנות לומר את אשר על ליבן : "לא בלי בני!". גברים יצטרכו להגדיר לעצמם מהי אבהות עבורם.

 

חשוב לציין כי   בעוד שהמגמה בעולם לא מצליחה להשתחרר מן הגישה הקיצונית שגורסת כי התפקידים המסורתיים של נשים וגברים הם בעיקר נרכשים , ניסוי שנערך ב – 20005 וממצאיו פורסמו במגזין   NeuroImage היוקרתי , מצאו כי קופים זכרים צעירים (בגיל הינקות) העדיפו בברור לשחק במכוניות ובכדורים, ואילו הקופות, כמה מפתיע ,  העדיפו לשחק בבובות !

 

 לשאר הנושאים (כמו,למשל, דפדוף בספרים ומשחק בכפיסים ) הקדישו הקופים והקופות את אותו הזמן. ואם כך הדבר , אולי טוב שהוועדה לא סיימה עדיין את עבודתה ?