בשנים האחרונות עלו הצעות להביא לפתרון בעיית סרבנות גט במקרים שבית הדין פסק לחייב את הגירושין והבעל עומד בסירובו לתת גט. הוצע להתיר את האשה באמצעות פסק דין להפקעת קידושין שיינתן על ידי בית דין,^[1]^ או באמצעות תקנת קהל שתפקיע את כסף הקידושין.^[2]^

מאחר והצעות אלו עלו במסגרות שונות בצירוף אסמכתאות מהמקורות, ואף ננקטו פעולות ליוזמות חקיקה בכנסת, יש מקום לתשובה מנומקת, מדוע אין מקום להצעות אלו.

ה"ר יוסף דב הלוי סולובייצ'יק ז"ל מבוסטון אמר את הדברים הבאים בשיחה שניתנה בי' בתמוז תשל"ה בכינוס רבנים בארה"ב (והודפס כמאמר ששמו "זה סיני"):

הומלץ להפעיל את הכלל של 'אפקעינהו רבנן לקידושין מיניה'. אילו הצעה זו היתה מתקבלת, ואני מקוה שלא תתקבל, אז אין יותר צורך בגט. נוכל למחוק את המשנה האומרת 'וקונה את עצמה בגט'. כל רב יהיה בכוחו להפקיע קידושין. מה אתם רוצים?! להרוס את הכל?... האם מצפים אתם לשרוד כרבנים אורטודוקסים? האם חושבים אתם להמשיך את המסורה בתנאים כאלה? תהו ובהו יבואו ח"ו במקום התורה. אני מקוה שהנאספים כאן יצטרפו אלי ותתנגדו לדיונים ולויכוחים שכאלה בוועידה רבנית... לדבר על שינוי הלכות של חז"ל, זה לפחות כל כך אוילי כלדון על קומוניזם בועידת המפלגה הרפובליקנית. זה לדון על שיטות של הרס עצמי והתאבדות.

וקודם לכן אמר:

אדם בעל גאוה לעולם לא יוכל להיות תלמיד חכם גדול, מכיון שתלמוד תורה פירושו להפגש עם העליון על כל יתברך שמו... פגישה זו חייבת להוליד רוח ענוה. ענוה מביאה להכנעה, להתבטלות... בתלמוד תורה ניתנת האמת להשגה רק בדרך חשיבה והבנה תורנית הלכתית ייחודית, מבפנים, עפ"י המתודה הנתונה למשה והנמסרת הלאה מדור לדור. האמת ניתנת להגלות רק בהצטרפות אל שורות חכמי המסורה - חז"ל, ראשונים גדולי האחרונים. לומר: "המצאתי דבר שהרשב"א לא ידע, שהקצות לא ידע, ושהגאון מווילנא לא היה לו מושג ממנו, המצאתי גישה לפרשנות התורה שהיא לחלוטין חדשה" - זה מגוחך.

אילו היה מקום לכנס בית דין חשוב שיפקיע קידושין, עקב מצוקה קשה כזו או אחרת, הרי שעולה בכל עוזה קושיא רבתי: הכיצד יתכן שבכל הדורות נשארו בעם ישראל נשים עגונות שבעליהן נעלמו בלא שהשאירו עקבות ולא היה מידע על גורלם, והנשים הצדקניות ישבו בעגינותן?! הכיצד במקרים של נשים שבעליהן היו סרבני גט ולא היה ניתן לכפותם בגירושין, כגון מומרים וכיוצ"ב, לא עלה על דעת גדולי ישראל וחכמי הדורות להתירן מעגינותן בדרך כל כך פשוטה של הפקעת קידושין על ידי בית דין של שלשה?! הטענה לפתרון בעיית העגונות בדרך הנ"ל גובלת ביסודה בחוצפה ובקיטרוג קשה על גדולי הדורות, שכולנו לומדים מתורתם השכם והערב, שכביכול לא חשבו על פתרון כה פשוט, או שידעו, והתעלמו ממנו במודע, ח"ו.

הרש"א אלפאנדארי ז"ל כתב בספרו שו"ת הסבא-קדישא (ח"ג סי' לא) על אודות חכם בצרפת שהורה להכשיר גט הנעשה בערכאות:

חזות קשה נבהלתי מראות, חם לבי בקרבי עמדתי מרעיד, איך מלאו לבו של הרב המורה להתיר איסור אשת איש למראה עיניו, ולא שם על לב אשר כח המדמה על הרוב כוזב. וח"ו איני חושדו כי הוא מאותן המחשבים לפגל בקדשים, רק דאנוס היה בדעתו ולביה אנסיה, ואיידי דטריד למיפלט זכות על בנות ישראל כי עגמה נפשו עליהן, כי הרבה שקדו על תקנתן, ודין גרמא דלא בלע כוונת דברי הש"ס שהביא ונעלם מעיני כבודו ג"כ הש"ס ופוסקים. עכ"פ תמה אני איך לא נתייעץ עם הסנהדרין גאוני הדור מפני חומר שבה ותקע עצמו בדבר הלכה.

בתחילה סבר הרש"א אלפאנדארי, שמהראוי שלא להשיב כלל על דברי אותו חכם, ואף העלה חשש שעצם ההתייחסות לסתירת דבריו תתן להם מעמד שכאילו יש מקום לדבריו, ושכביכול המעיין רשאי לבחור בין השיטות. אך מתוך חשש שמא ילמדו אחרים מדבריו ויסברו שיש בהם ממש, כתב לסתור דבריו. בתוך תשובתו בירור רחב בסוגיית אפקעינהו.

בסוגיות הגמרא מצינו שהוזכרה הפקעת הקידושין בחמש סוגיות, מהן שלש העוסקות בגט שהתעורר קושי בהכשרו, ושתים העוסקות בקידושין שנעשו בדרך שאינה ראויה. השלוש מהסוג הראשון הן:

א.     בגיטין לג,א מבארת הגמ' שלדעת רשב"ג, חכמים תיקנו שלא יועיל ביטול שליח הגט שלא בפניו, והגט שניתן הוא כשר, אף שמהתורה יש תוקף לביטול והגט בטל. הטעם הוא: "אפקעינהו רבנן לקידושין".

ב. בגיטין עג,א רבה ורבא לא סבירא להו הא דרב הונא שבגט שכיב מרע אם עמד חוזר, "גזירה שמא יאמרו יש גט לאחר מיתה". דהיינו: הגט מדינא בטל, אך תקנו להכשירו מטעם "דאפקעינהו רבנן לקידושין".

ג.       בכתובות ב,ב אמר רבא שלעניין גיטין אין טענת אונס והגט הוא כשר גם אם מפני האונס לא מילא הבעל את התנאי שיבוא עד זמן פלוני, למרות שמהתורה יש מקום לטענה זו. הטעם להכשר הגט הוא מפני הפקעת הקידושין.

בשלושת המקרים הללו סברת "אפקעינהו לקידושין" נאמרה רק כביאור הטעםלתקנת חכמים; ולא כתקנה העומדת בפני עצמה, שתקנו להפקיע את הקידושין עקב צורך מסויים. על כן לא מצינו שחכמי הגמ' והבאים אחריהם התכנסו לתקן הפקעת קידושין במקרה של אשה עגונה שנים ארוכות שבעלה נעלם ואבד זכרו. גם במקרים שבו התירו והתברר שההיתר היה מוטעה ונישאה לאחד ואחר כך חזר הבעל, אין הפקעת קידושין.

ביאור זה ביסודו, מצוי בתשובות הרשב"א (ח"א סי' אלף קסב ובתשובות המיוחסות לרמב"ן סי' קמב) שדן מדוע לא הפקיעו קידושי מומר שקידש בת ישראל ואי אפשר לכופו לגרשה וגם אינה יכולה לדור עמו. תשובתו היא:

הא בכדי, לא אפקעינהו. ותדע לך, דהא טובע במים שאין להם סוף, לא אפקעינהו, ולא חשו לעגון. דילמא לא אמרו, אלא כי איכא סמך. כי ההיא דעד אחד, דסמכינן אסהדותיה דעד, ואפי' בכותי מסיח לפי תומו, ומשום דאיתתא דייקא ומינסבא.

דהיינו: אין תקנת הפקעה במקרה פרטי, קשה ככל שיהיה, אלא קיימות תקנות בחז"ל להכשר גט או לנאמנות עד בעגונה, ו'אפקעינהו' משמש רק כטעם להכשר ולנאמנות.

וכן ביאר רש"י בשלשה מקומות - ביבמות צ,ב כתב: "ואפקעינהו רבנן, על ידי גט זה, לקידושין מיניה." וכן בגיטין לג,א כתב: "תינח דקדיש בכספא, איכא למימר אפקעינהו לקידושין בגט דדבריהן ואמרו ליהוי מעות למפרע מתנה... שויוה רבנן לההיא ביאה למפרע ע"י גט זה." ובכתובות ג,א כתב: "ואפקעוה רבנן לקידושין, כשיבא גט כזה אחריהם." בכל המקומות ביאר רש"י שהפקעת הקידושין נעשית על ידי הגט - אע"פ שמעיקר הדין היה פסול, בכל זאת חכמים תקנו להכשירו; וטעם הכשרו הוא הפקעת הקידושין. אבל היתרה של האשה הוא בגלל גט, ולא בגלל אפקעינהו.

כתב זאת ה"ר אליהו גליפפה בספרו ידי-אליהו (סי' סו; הובא בתשובת מהרש"ם ח"ו סי' קצב):

בכל ההפקעות האמורות בתלמוד, בכולם כתב [רש"י] על ידי גט - משמע מדבריו אלו, דרבנן לא מפקעי קידושין בריקניא, אלא באיזה דבר המנגד אותן. ולכן כתב בכולם דאפקיעום על ידי גט.

ג. מקרים של אפקעינהו ללא גט
ה"ר אליהו גליפפה מוסיף ומבאר מקרים נוספים של הפקעת קידושין, שבהם לא ניתן גט. אלו הם שני המקרים הנוספים המובאים בגמרא:

בשני המקרים הללו לא ניתן גט, ואעפ"כ הפקיעו חכמים את הקידושין. כלפי מקרים אלו כתב ה"ר אליהו גליפפה:

דווקא בקידושין הנעשים בעוול וחמס יש כח בידם להפקיעם, דהיינו דלא ליחלו כלל מעיקרא, וליהוו מעות מתנה. אבל בקידושין שכבר חלו כדין וכהלכה, אין כח בידם להפקיעם למפרע, אלא על ידי דבר המנגד לקידושין, דהיינו על ידי גיטין.

תיתכן גם אפשרות של אפקעינהו ללא גט, אלא על סמך עדות של עד אחד בעגונה, והסבר הדבר מובא בספר יד-אליהו הנזכר לעיל:

על ידי עדות זו של עד אחד מפקיעים קידושין למפרע, כמו הנהו בגיטין רעועים - הכא נמי בעד רעוע מן התורה מטעם היותו עד אחד. במקרה אחד נוסף מצינו בראשונים שביארו הלכה בגמ' עפ"י סברת אפקעינהו, ובלא שסודר גט. כך כתב הר"ן (נדרים צ,ב ד"ה ואיכא:

כל שאמרה לבעלה טמאה אני, אפקעינהו רבנן לקדושי מעיקרא, ונמצא שבשעה שנאנסה פנויה היתה, ומשום הכי שריא לבעלה.

אבל אין מדברי הר"ן ראיה שנוכל מעצמנו להפקיע קידושין מטעם כזה או אחר שייראה לנו, כמו שכתב מהרש"ם (שו"ת ח"ב סי' קיא).

את דברי הר"ן ביאר הרש"א אלפאנדארי בשו"ת הסבא-קדישא (ח"ג סי' לא) באופן שלא יסתרו את דברי הרשב"א הנזכרים, שאין מפקיעין קידושין בלא גט:

הגם דליכא סרך גיטא - היינו דווקא בההיא, ומשום דאין אנו באים להפקיע זיקת אשת איש ולהתירה לעלמא, דאכתי בחזקת אשת איש קיימא; רק להפקיע איסור דבעל... ואפילו לענין זה נראה דגם לדעתייהו ס"ל דלקושטא דמילתא ל"ש הפקעה, דלא יפקיעו בכה"ג, דהיכן מצינו אפקעתא כה"ג; ומשום הכי הוצרכו הרשב"א וכל הראשונים לתרץ בתירוצים אחרים, ולאו משום אפקעתא... וא"כ אדרבה מוכח מהכא, מהש"ס וכל הראשונים, דלא אמרינן כל המקדש בכל כהאי גוונא.

הראשל"צ ה"ר בצמ"ח עוזיאל ביאר בספרו משפטי-עוזיאל ח"ב אה"ע סי' פז, מדוע אכן לא תקנו להפקיע קידושין בכל מקרה של עיגון:

תקנת עגונות חשובה מאד בעיני חכמינו ז"ל, לעומת זאת חשובה עוד יותר תקנת האישות. ואם יאמרו חכמים שאשה המקודשת לאיש באופן המועיל עפ"י דין תורה, תצא בלא כלום, הרי זה מביא הפקרות בקשר הנישואין, ונפיק חורבא גדולה, שכל העם יזלזלו באיסור זה וירבו ממזרים בישראל. לתכלית זו הרבו חכמים חומרות בכתיבת הגט, כדי לגדור חומה זאת לבל יתהווה בה שום פרץ, ולמען יהיה איסור זה חמור מאד בעיני כל העם שלא יהרסו לזלזל בו להתיר אשת איש. וכמ"ש ביבמות (לט,ב): הא אגידא ביה! בכדי תיפוק?! ולא אמרו חכמים להפקיע הקידושין אלא במקום שכבר היה מעשה הגט, אלא שיש מקום לבטלו - על זה הוא שאלמוהו לגט בסברא זו, שהפקיעו חכמים לקידושין מיניה. או היכא שהקידושין לא נעשו כהוגן וביטלום חכמים מעיקרא, שלא תהא בהם חלות מעיקרא ... ועכ"פ גם במקום שאמרו אדעתא דרבנן מקדש, היינו דווקא אחרי מעשה הגט, שבזה אין האשה ניתרת בכדי; אבל לא אמרו, ולא יעלה על הדעת לומר, שחכמים יפקיעו הקידושין שנעשו כתיקונם בלי שום מעשה של גירושין.

הרי"ף מביא בכתובות פ"ה תקנה של הגאונים לכפות גירושין על בעל שאשתו מורדת בו ואינה רוצה בו. הרא"ש (שו"ת מג,ח) ביאר שהגאונים הכשירו במקרה זה גט שניתן בכפייה מכח סברת אפקעינהו רבנן לקידושין. אך הרא"ש ורוב הראשונים חולקים, ולדעתם אין משתמשים בסברת הפקעת קידושין בתקנות חכמים שתוקנו לאחר התלמוד. רבנו תם ביאר זאת בספר הישר (חלק התשובות סי' כד):

דקי"ל רבינא ורב אשי סוף הוראה. ונהי דהגאונים יכולים לתקן כתובת אשה על המטלטלין או על פי הלכה או על פי דעתם - דהיינו ממונא; אבל להתיר גט פסול אין כח בידינו, מימות רב אשי ועד ימות המשיח.

בתוספת ביאור כתבו בחידושי הריטב"א ובנימוקי יוסף (כתובות סד,א):

הגאונים ז"ל תקנו בזה תקנות שלא כדין התלמוד, וכמו שכתב רבינו אלפסי ז"ל, ולדורם תקנו ואין לנו לזוז בזה משיטת הגאונים ז"ל, וכמו שכתב הרמב"ם (פי"ד מאישות הי"ד), ובמקום שיש בו תקנת בני העיר, הרי זה תנאי ממון וקיים בכל מה שהסכימו על הממון. אבל על הגט אין יכולין לתקן כלום כנגד דין התלמוד, ומאן דמקדש אדעתא רבנן מקדש, ולאו אדעתא דידהו.^[3]^

וכן בשו"ת צמח-צדק (אה"ע ח"ב סי' קלה) ביאר שאין פוסקים כתקנת הגאונים -

משום צנועות ומשום פרוצות סמכו רבנן להפקיע הקידושין על ידי גט כזה. משא"כ בלא גט כלל לא הפקיעו הקידושין. ולכן לא קיי"ל כהנך גאונים הנ"ל דס"ל להפקיע הקידושין בלי שום דבר... גבי כפיית גט דמאיס עלי ג"כ לא סמכינן על הפקעת קידושין, ולא דמי לדין אין אונס בגיטין שסמכו שם על הפקעת קידושין - דהיכא דאיתמר איתמר, היכא דלא איתמר אין לנו.

דעות ראשונים ואחרונים שלא פסקו במקרה זה כגאונים הובאו באוצר-הפוסקים כרך כ סי' עז,ב. ויש לציין, שתקנת הגאונים היתה תקנה להכשיר גט הניתן בכפיה, וסברת 'אפקעינהו' נאמרה כטעם לתקנת הכשרו של גט פסול. אך לא עלה על דעתם לתקן הפקעת הקידושין גרידא ולהתירה לעלמא בלא גט.

בדרכי-משה (אה"ע ו,יג) הביא הרמ"א שהטעם להיתרן של נשים שנשבו בגזירות אוסטרייך, אף לבעליהן כהנים, היה:

דסמכו אהא דאמרינן כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש, ויש ביד בית דין לאפקועי קידושין מינייהו, והוי כפנויות. ואף אם זנו, מותרות לבעליהן.

לכאורה, סברה זו היא בניגוד לכל מה שהבאנו לעיל: הרי לא היה ליקוי בעצם הקידושין, וגם ההפקעה לא נעשתה באמצעות גט. אך הביאור הוא, דמכיון שאיסור שבויה לבעלה הוא מדרבנן, הרי שאותה תקנה שתיקנו מפני הוראת שעה, היתה תקנת חכמי הדור באיסור דרבנן, שאינה מזקיקה הפקעת קידושין מהתורה. הפקעת הקידושין במקרה זה לא הצריכה גט, כיון שכל כולה באה לעמוד כנגד איסור דרבנן.^[4]^

הריא"ה הרצוג דן באותו ענין בספרו 'תחוקה לישראל עפ"י התורה' ח"א עמ' 82, ובסוף דבריו העלה שהפקעת הקידושין במקרה האמור היא להתיר ספק איסור תורה בלבד. עכ"פ גם באותו נידון, סברת 'אפקעינהו' נאמרה רק כטעם לתקנה מיוחדת של חכמי הדור שמצאו לנכון לתקן היתר לשבויות בגזירות אוסטרייך, תקנה שאינה מתירה איסור גמור מהתורה.

כאמור, עלתה הצעה לתקנת ציבור המפקיעה למפרע את כסף הקידושין של סרבן גט. מעין הצעה זו כבר עלתה באשר לקידושין שנעשו בניגוד לתקנת הקהל, כגון שלא לקדש כשאין עשרה במעמד החופה - עיין הגהת הרמ"א בשו"ע אה"ע כח,כא. אך אין מקום להסיק מדיון זה להפקעת קידושיו של סרבן גט למפרע, וזאת משני טעמים.

א. בקידושין שנעשו בניגוד לתקנת הקהל, כבר בעת הקידושין ידוע לכל שהם חסרי תוקף עקב הפקעת הממון; ואילו אצל סרבן הגט ההפקעה נעשית ונודע עליה זמן רב לאחר הקידושין. כבר הובהרה הבחנה זו בתשב"ץ ח"א סי' קלג, בהבחינו בין הפקעת הקידושין בשעת הקדושין, ולדוגמא הוא מביא את שני המקרים שבגמרא שהובאו לעיל בפרק ג (תליוה וקדיש ומעשה דנרש), לבין הפקעת קידושין הנעשית "בשעת הגרושין, אע"פ שנתקדשה ימים הרבה, ונולדו לה בנים ממנו."

אבחנה כזו בין שני סוגי ההפקעה עושה גם הריב"ש (שו"ת סי' שצט), והוא כתב על אודות הפקעת קידושין שסודרו בניגוד לתקנת הציבור:

אין אנו צריכים בזה ל"כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש". שאין אנו צריכין לטעם זה אלא במי שקדש קידושין גמורין, ומחמת איזה ענין שאירע בגט, והיה מן הדין, שיהיה הגט פסול מן התורה, וחכמים ראו להכשירו, שלא כדין... אבל בנדון זה, שהקהל בפירוש הפקירו המעות, הרי קדשה בגזל. ואין קידושיו קידושין, אף אם לא יקדש על דעתם

וכדוגמא הוא מביא את שני המקרים הנ"ל - תליוה וקדיש ומעשה דנרש.

הפקעת קידושין שנעשו בניגוד לתקנת הציבור נעשית - כפי שביאר בשו"ת יכין-ובועז ח"ב סי' כ - על ידי הפקרת ממונו של המקדש, ואזי נאמר ש"כיון שאינו שלו, לא נתן לה כלום משלו; ומה שנתן לה, זכתה בו מן ההפקר, ואינה מקודשת כלל." סיבה זו לא ניתנת להיאמר לגבי תקנה המפקיעה את ממונו של המקדש למפרע. אין כל אסמכתא לכך שיש תוקף להפקעה הנעשית למפרע.

ב. גם בביטול קידושין שנעשו בניגוד לתקנת הציבור, שבו הביטול נקבע קודם לקידושין אלו, יש עיקולי ופשורי רבים, ולכן פסק הרמ"א (אה"ע כח,כא) על יסוד תשובת הריב"ש הנ"ל: "יש להחמיר לענין מעשה." ובתשב"ץ שם פתח: "תחילת כל דבר אומר לך, שכל מה שאשא ואתן בדבר זה אינו אלא להלכה, לפי שכבר נשאלו בענין זה הרבה פעמים, ולא מצינו שעשו מעשה בזה." ובתשובת יכין-ובועז הנזכרת כתב: "לא נעשה מעשה לעולם בדבר זה. נמצא לפי זה... אין להפקיע קידושי זה האיש, אלא קידושיו קיימין... ואין לה להפטר ממנו כי אם בגט."

הספקות בתוקף הפקעה זו הם רבים, ומהם: שאלת טיבו של הגוף המוסמך לתקן תקנה להפקיר את כסף הקידושין. בתשב"ץ (ח"ב סי' ה) כתב:

משום חומר העריות יש לחוש שמא בעינן בי דינא דאלים לאפקועי ממונא, כבי דינא דר' אמי ור' אסי. ואם לענין ממון אנו סומכין בהפקעה זו בכל בי"ד, אפילו הכי בענין קידושין יש להחמיר... דתנא ספוקי מספקא ליה גבי ממונא לקולא, גבי איסורא לחומרא. ומפני שאנו מדמין אין אנו יכולין לעשות מעשה.

המבי"ט (שו"ת ח"א סי' רו) כתב, שאמנם "אם ההסכמה היתה בפירוש שלא יהיו קידושין ושהיו מפקירין בי"ד ממון המקדש בהסכמת החכם שבעיר", היתה התקנה תופסת, אבל -

לא נשמע בדורות שבאו אחריהם שיקלו בדבר זה, כי לא סמכו הקהילות ובית דינם על עצמם להפקיע ולהפקיר ממון לענין קידושין, דחמירא איסורא, ובעינן בי"ד מומחין. וכל שכן בדורותינו, שנתמעטו הלבבות, והיה צריך הסכמת כל חכמי הגלילות להקל, כמו שכתב הריב"ש ז"ל. ואיך יעלה על דעת שום חכם או דיין שבדורנו זה להקל ולסמוך על הסכמתו... וכן הר"י קולון ז"ל הוכיח ודיבר קשות על רב מפורסם בדורו שרצה להקל בענין זה.

מהר"י בן לב (שו"ת ח"א סי' קכו) כתב שתקנת קהל כזו, שתפקיע את ממון המקדש, יכולה לעשות את האשה לכל היותר לספק מקודשת, ויהיה צורך לדון בה כבכל דיני הספיקות להחמיר. ספק זה נוצר, לדבריו, משום -

דכל הנהו רבוותא, שלא כתבו ההיא דרבינו תם דבי דינא דרב אמי ורב אסי לאו דוקא וכו', יראה דס"ל דלא אלימי לאפקועי ממונא, אלא הנהו רבנן ודכוותיהו. ולפי זה לאו אלימי בתי דינין שבדורות הללו לאפקועי קידושין... אלא דווקא בית דין חשוב שבדור ההוא דאלימי לאפקועי ממונא ולאפקועי קדושין

החתם-סופר (שו"ת אה"ע ח"א סי' קח-קט) ביאר כמה ספיקות שיש בביטול קידושין שנעשו בניגוד לתקנת הציבור. בין הספיקות הוא מעלה גם את החשש שביטול קידושי כסף אינו מועיל למנוע קידושין ביאה שיחולו במקום שקידושי הכסף שאינן תופסים.

בשל כל הספיקות בביטול קידושין שנעשו בניגוד לתקנת הציבור, כתבו הפוסקים שאין להתיר את האשה לעלמא בלא גט. וכן פסק הרמ"א. על כן קל וחומר שאין מקום להפקעה זו זמן רב לאחר הקידושין שנעשו כתיקנן, במקום שהבעל הוא סרבן גט.

ההצעות להסתמך על הפקעת הקידושין לפתרון בעיית סרבני הגט, מסיטות את מוקד הדיון ומשקיעות מאמץ במקום הלא-נכון. הן באות על חשבון פעולות הראויות שייעשו, ואשר תסייענה לבתי הדין להתמודד עם סרבני גט באמצעים שיש להם יסוד בהלכה, למשל: הרחבת הסמכות החוקית הנתונה בידי בתי הדין לנקוט באמצעים נוספים שיש בהם לחץ על הבעל במסגרת הרחקות דרבינו תם (עיין מש"כ ב'תחומין' כו עמ' 172). אילו היתה ועדת הכנסת, שזומנה לדיון בהצעה לחוקק חוק הפקעת הקידושין, דנה בהרחבת סמכויות בתי הדין, כנ"ל, היה בכך תועלת גדולה יותר להרבה מסורבות גט, מאשר דיון סרק, שמלכתחילה היה ברור לכל המצוי בנושא שלא היה סיכוי להצעה שהועלתה בו.

נסיים בדברי ה"ר זלמן נחמיה גולדברג, שכתב במאמרו בתחומין כג עמ' 160: "ההצעה לעשות אפקעינהו בעגונות היא הצעה שאין לה מקום בהלכה, ואין לפרסם דברים העלולים להביא מכשולים גדולים לכלל ישראל."

 

---